וכולם צועקים זועקים רצים ובורחים, מגלגלים עיניים מחפשים
תחתית, לא עוצרים לנשימה, למבט,לצליל של מילה... מניפים דגלים,
מחזיקים אצבעות, מגבירים מהירות ושוברים מוסכמות -
צעד רודף צעד והמונה דופק, קצב פעימות הלב והשעון מתקתק...
וההמון משתתק. צללית של שלווה מסתננת לשביל, ככה בינתיים, עד
שהכל יגמר או שעד שמשהו יתחיל, היא תמתין לה בצד במחווה של
שתיקה, מחכה.
ואת, מה תאמרי על חיפוש מתמשך של שקט מוחלט וילדות אהובה?
ומה תאמרי כשאמצא זהות לא אחת, ואגלה בגרות רקובה?
מה תאמרי אם ככה סתם אלך בין העולם. בין שיגעון לבין רצון לדעת
את הגבול ולמתוח אותו, ולמתוח חזק.  או אם אלך לי בין לב שבור,
לבין רגש לא ברור, הולך ומתבהר, מתבלבל ושוב... ללכת בין עולם
מטושטש והדמויות מעורפלות, מגששות בין נצנוץ לנצנוץ ונתלות על
כוכבים בתקווה. אלך במדרון מבלי להרגיש בנפילה הכואבת, שיתוק
הכוח להמשיך, להמשיך, להמשיך... ומתחת לאור השמש הבוהק בחיי,
אפקח את עיניי בעולם - בין התמוטטות ליציבות - מושלם. ובמצוקה
של צמא אתאבד אל תוך המים הכחולים, ואטמון את ראשי ללא חשק
לדעת. מה תאמרי כשיישלף מבטי ממימי האגם ותיחשף דמותי אל
דמותך. וכשאמרה - בין אישה למילותיה, בין אהבתי לבין עיניה -
שבו לי חיי.