הנרי ישב לצידי והאזין בעיניים מצועפות למנגינה שבקעה
מהרדיוטייפ הכחול. הנרי, הנרי, בחולצה משובצת אדום וחום,
ובמשקפי ינשוף, ובשיער שיבה אפור. אותו יום, האור שחדר דרך
החלונות הגבוהים היה רך וחולמני, וכל החדר נצבע בגוון כתמתם.
ניקח נניח אדם ממוצע שחי בתקופת ימי הביניים, ונפריח אותו אל
תוך החדר הזה, אל תוך אותם רגעים בדיוק, מה הוא ירגיש? אני
מניחה שאם ננסה להסביר לו שימי הביניים רחוקים ממנו מרחק שנות
אור, יתקשה להאמין. ואם נאמר לו, שלא ימי הביניים אלה, אם כי
ימי קץ הקצים של שנת 2000, הוא רק יתחייך, וינסה לקבל בסלחנות
את נוכחותם של שני התמהונים. כי באמת, אותם רגעים עם הנרי
בחדר, נדמו לי כפיסת זמן ממקום אחר וזמן אחר, ונוכחותו של אותו
איש ימי ביניים מנומס הייתה רק מחזקת את העניין. ובכן, הנה זה
מתחיל: 'החלטת התאבדות מס' 7'' הכרזתי, והדיון נפתח. ככל שדשנו
בעניין יותר, כך התבצרתי יותר בעמדתי, ונראה היה שאנו רק
מסתבכים והולכים במעגלים שבלוניים אינסופיים. אבל אז, בדיוק
באמצע שהוא שוטח טיעון מוחץ בדבר תחושת העצבות שלי שהיא בעצם
רק עוד הוכחה לכמה שאני רוצה לחיות, בדיוק אז נפלה עלי המוזה;
בדמותה של קרן אור חרוטית שפרצה בזוית קלה מאחד החלונות
הגבוהים היישר אל תוך הספר הפתוח שהיה מונח על השולחן ליד
הכורסא של הנרי. נקודות קטנות של אבק כוכבים ריצדו בה, ועכשיו
נראה היה כאילו האור בוקע מהספר ולא הפוך. כן, רק אז החלטתי
לוותר, להפעם. כי מילים אף פעם לא יניעו אותי מהחלטה שכזו, רק
אור ונוף, אבל אל תגלו להנרי. ואם חושבים על זה, איפה עוד אראה
אור כזה ממשי? שם בטח לא.. ואפילו שתמיד מנחים את הגוססים ללכת
אל האור זה בטח לא יכול להיות אור ממשי כמו זה שכאן. בעצם תמיד
דמיינתי אותו פלורוסנטי וקר.
"נסוגתי" הכרזתי את המילה המוסכמת, והנרי שהיה בטוח שדבריו הם
ששכנעו אותי, כמו שהיה בטוח תמיד (ואף לא פעם אחת העמדתי אותו
על טעותו), הביט בי, פלט אנחת רווחה וסימן וי בעל סיפוק עצמי
במחברת ההתאבדויות שלי, ליד החלטת התאבדות מס' 7. "נסוגתי"
לחשתי שוב בשמחה, רק כדי לשחזר את ההצלחה, והנרי שפתאום כבר לא
היה בטוח ששמע נכון שאל "מה?" בבלבול ורק אחרי שחייכתי לו חיוך
סתמי, תוך שאני כבר מתחילה להתחרט על הכל, רק אז פלט שוב את
אנחת הרווחה שלו, וחיזק עם העפרון שלו את ה'וי'.