ונמצאת עם דף עריכה ריק.
אין מה לכתוב עליה שלא כתבתי.
היא מפחדת מכם ואתם כועסים שהיא מראה משהו שהוא לא חיוך.
והיא מרגישה שהיא מתרחקת מאחת מכם ומשום מה הפעם זה לא הכי
מפריע לה.

ואני מנסה שוב לכתוב קטע על הילדה שמאחורי הוילון שאומרת לי
ללכת.
ואז אני נזכרת שבדירה בראש-העין
הייתי נוהגת להסתתר מאחורי הוילון
ואומרת לאח שלי ללכת להתחבא גם כדי שאמא לא תמצא אותנו.
היא תמיד מצאה את אח שלי ולי היא נתנה את ההרגשה
של היי ניצחתי! למרות שידעתי שהיא ראתה לי את הנעליים.

ואני כבר לא מדברת על ילדה שמסתתרת מאחורי הוילון ואומרת לי
ללכת.
אני מדברת על עצמי על הבעיות שיש לי.
ואתמול ביקשתי מחברה שתעשה את השאלון שחברים עונים על חברים.
והחלטתי היום אני שמה אותו אז הינה החלק השני של העידכון.

והילדה הקטנה מסתתרת מאחורי הוילון צוחקת ואומרת לי שזה בסדר.
אני יכולה ללכת היא תחכה שאני אחזור.