רוחות המדבר שוב לוחשות לי את שמך.
כל דבר שנוי במחלוקת קורא לי לשוב למקום הנכון.
רוצה להניח את מקל הבדידות הנורא, שסוגר בי את כל חלונות
התקווה שהתנפצו בי מזמן,
כשהראש סוגר בו את מפתח השמיעה קולך עדיין מעורר בי צמרמורת.
צמרמורת נעימה מכאיבה שלא נותנת לרגש לנוח.
בנוף המדבר המקולל שוב עובר אותו פרפר שרק ממלא את הדבר שלא
ניתן למלאו.
קרן אור אחת בודדת שהצליחה לברוח מתוך כלא העננים הנורא מתנפצת
לה לנגד ההר הבודד באמצע השלווה הנישכחת.
סוכריות חושניות עוזרות למצוא מציאות חלופית, כזאת שפחות כואבת
מהנוכחית הקורעת כל שבריר אמיתי בתוכי.
אותה להבה שנדמה היה שהצלחתי לכבותה נדלקה שוב במכת אש נוראה
אל תוך לב סדוק, ופרוץ.
ירחים שלמים של ניסיון אבוד למצוא תשובה, אבל הבעיה האמיתית
היא כנראה למצוא את השאלה.
וסוף של יום שהחושך שוטף את פני, והיופי של הלילה מכניע את
כוחות המאבק הוא שוב מגיע הפרפר שמרחף לו שם בתוך רוחות המדבר
האבודות, הבודדות, רוחות המדבר שלי.