פעם שישית. קוראים לה מיכל. היא מלטפת לי את הירך בקפידה, נראה
שהיא בוחנת אותי. היא מרימה אלי את המבט שלה ומחייכת את החיוך
הכי מושלם שראיתי אי פעם.

אני חושב שעד עכשיו הרגשתי ככה חמש פעמים בחיים וכן, אחרי כל
הרגשה כזאת מתישהו התדיינתי על זה עם אליצור וכן, הגעתי לאותה
מסקנה תמיד. לא שווה.
אליצור תמיד יודע מה הדבר הנכון לעשות, קשה לי להחליט בלי
להתייעץ איתו. פעם הסתדרתי בלעדיו ולא הייתי צריך אותו בכלל
אבל פתאום הוא הופיע ועל כל דבר יש לו מה להגיד, אז השלמתי עם
זה.
שנה מתוסכלת אחת אחורה אני עומד מולה עם כוס ביד, נראה לי מיץ
מנגו.
זאת הפעם החמישית. מההתחלה היא הסתכלה לי ישר לתוך העיניים. יש
לי עיניים דיי בהירות אז הרבה אנשים מסתכלים לי על העיניים.היא
לא התסכלה עליהן, היא ידעה להסתכל לתוכן, נראה לי שהיא אפילו
לא ידעה באיזה צבע הן, לא היה אכפת לה.
כשהיא שאלה אותי איזה מזל אני, מיהרתי להגיד לה שאני אפילו לא
אענה לה, כי מזלות זה שטויות ואני, עם כל הכבוד, לא מאמין
בשטויות ושזה בכלל לא משנה איזה מזל אני כי כל השיטה הזו של
המזלות מתבססת על איזו הנחה אסטרולוגית שהיא אפילו לא נכונה.
אז היא שוב הסתכלה עליי במבט הזה שלה ונכנסה לי לתוך העיניים.
היא אמרה לי שזה לא משנה בכלל ולא אכפת לה אם זה נכון באמת,
אבל זה חשוב להאמין ולכל אחד חייב להיות משהו להאמין בו. אז
אמרתי לה שזאת מחשבה בכלל לא בוגרת - להאמין במשהו שהוא כנראה
לא נכון, חוץ מזה שמי שהמציא את כל העניין הזה, שכרגע אני לא
זוכר את השם שלו אבל זה לא משנה כי הוא כנראה דיי טיפש, עשה את
זה לפי ההנחה שכדור הארץ הוא שטוח, אז אפילו אם זה במקרה נכון,
זה לא נכון. אז שתפסיק עם החלומות האלה שלה כי חבל שהם יתנפצו
לה בפנים ובכלל ככה אנשים סתם יחשבו שהיא ילדותית.
היא הביטה בי (ההבדל בין להסתכל לבין להביט הוא מאוד משמעותי
מבחינתי), הרימה חצי שפה וחצי גבה בתאום כמעט מושלם ואמרה
בהחלטיות שלדעתה אין דבר יותר טוב מלהיות קצת ילד לפעמים
ותחשוב איזה כיף היה פעם שלא הייתה צריך להתעסק בכל מיני
ספקולציות מוזרות כאלה והכל היה כל כך תמים, ומה רע בזה? ואולי
כדאי שתשתחרר קצת ותפסיק לפקפק בכל דבר.
אז שאלתי אותה איך קוראים לה ונעמה אמרה לי שקוראים לה נעמה,
ואני הייתי כל כך מאוהב שאפילו לא הקשבתי להמשך המשפט שלה שבטח
היה משהו כמו "נעים מאוד" או "ואתה?" או משהו זניח אחר. אליצור
אמר לי שהוא חושב שאני עושה טעות אבל אני חשבתי שהוא עושה טעות
אז לא הקשבתי לו.

בפעם השלישית שזה קרה לי רונה אמרה לי באוטובוס שלעניות דעתה
כל העולם צריך להיות קיבוץ אחד גדול, משהו קומוניסטי טוטאלי.
כששאלתי אותה למה בדיוק היא מתכוונת, היא שאלה אותי למה היא לא
יכולה להיכנס לחנות גיטרות ופשוט לבחור את הגיטרה הכי טובה
והכי יפה, לחייך למוכר ולצאת. אמרתי לה שזה מצב בלתי אפשרי
ושגם המוכר צריך לחיות ממשהו ושהוא לא יכול סתם לחלק גיטרות
בחינם כי זאת הפרנסה שלו. חוץ מזה  זאת ממש מחשבה טיפשית כי
אפילו קיבוצים קטנים כבר לא שורדים אז לצפות מהעולם לפעול ככה
זה פשוט תלוש מהמציאות ושתנסה לחשוב קצת על דברים לפני שהיא
זורקת הערות חסרות טעם לאויר.
ואז רונה, שהציגה את עצמה לפני כמה דקות כ"רונה ברגר - עוסקת
באמנות מודרנית" אמרה לי שהיא מזמינה את מוכר הגיטרות אליה
לסטודיו מתי שהוא רוצה לבחור איזה ציור שהוא רוצה, והוא בכלל
לא צריך לשלם לה, הוא רק צריך לחייך אליה לפני שהוא יוצא,
ובכלל היא מזמינה את כל מי שרוצה לקשט את הקיר בבית שלו בעוד
ציור לבוא לבחור, בלי כסף ועם חיוך, חוץ מזה היא מכירה בחור
שקוראים לו יששכר שבטוח יהיה מוכן לבנות להם מסגרות, אם הם
ירצו כמובן, ככה שאין שום בעיה.
אמרתי לה שזה בחיים לא יעבוד ואי אפשר לסמוך על אנשים שיעשו
טובות אחד לשני כי מתישהו תמיד יקום מישהו שירצה יותר ושיוויון
לא יכול להתקיים כשאדם אחד לא רוצה בו, אז שתפסיק להיות כזאת
נאיבית כי בסוף היא זאת שתיפגע. אז רונה לקחה לי את היד בתנועה
כל כך עדינה שאפשר היה להתבלבל בקלות ולחשוב שזה ליטוף ואמרה
לי בהתרסה מעודנת שכנראה זה באמת לא יעבוד, בגלל אנשים כמוני,
כי אני מטיל ספק בכולם ולא סומך על אף אחד וכרגע המצב בעולם
הוא שיש הרבה יותר אנשים מהסוג שלי, ואם היו טיפה יותר אנשים
מהסוג שלה, היינו יכולים לאכלס לפחות איזה יבשת כזאת עם גיטרות
וציורים ומסגרות וחיוכים והכל חינם.
אז שאלתי אותה איפה היא יורדת והיא אמרה לי שהיא יורדת בהרצל
ושהדירה שלה היא ממש שם ליד בנק לאומי, ואני הייתי כל כך מאוהב
שלא הקשבתי להמשך המשפט שלה, שאני מקווה שהיה משהו כמו "בא לך
לקפוץ?", כי קפצתי. אליצור אמר לי שאני לא צריך את זה ושהיא גם
ככה תמאס עלי עוד מעט, אז עדיף שלא לפגוע בה.

נעמה אמרה לי שאני נראה טרוד בזמן האחרון ושאני צריך לקחת קצת
פחות משמרות כי זה עושה אותי נורא לחוץ. ושאולי בעצם אני צריך
קצת חופש ושיש איזה מקום נהדר בצפון שליאורה וחבר שלה היו בו
באפריל שנה שעברה ונורא נהנו עם ג'קוזי והכל, כי יכול להיות
שאני צריך קצת להרפות ולהירגע וטיפה להתפנק.
אז אמרתי לה שנראה לי שאנחנו פשוט כבר לא מעניינים, לא את
עצמנו ולא אף אחד מסביבנו, את האמת שאנחנו אפילו דיי משעממים,
ושלא תשווה אותי לחבר של ליאורה כי אני שונא אנשים שסתם הולכים
עם מזוודה בשביל להראות עסוקים, ושהיא כבר סתם מסתכלת לי על
העיניים כמו כולם, אז אולי כדאי שנפרד ובבקשה שלא תבכה ושאני
באמת באמת מצטער.
"אמרתי לך", אליצור חייך.

חזרה למיכל. אני מאוהב?
אליצור תפס אותי ופרץ של זעם נשפך ממנו: אתה תמיד עושה את זה.
אתה חושב שאתה מאוהב? אתה בכלל יודע מה זאת אהבה? אתה מחפש
אהבה בכל מקום בשביל לתרץ את הדבר הזה שאתה בכלל לא מרגיש,
בשביל שחס וחלילה לא יגידו שאתה אטום. אתה משחק אותה עאלק
סופיסטיקייטד. עאלק פילוסוף. טמבל, עזוב אותה לפני שתהרוס גם
אותה. הרי עברת על זה לפחות עשר פעמים בראש וכל פעם הגעת לאותה
מסקנה, אז מה אתה מנסה לעשות?

עשר פעמים הייתה קצת הגזמה, אבל תבינו את אליצור, זה לצורך
המחשה בלבד.
כן. אני מאוהב. אז למה אני לא עושה כלום? זה ברור שהיא רוצה,
היא מלטפת לי את הירך כבר שתי דקות ושבע עשרה שניות, עוד קצת
ואני עובר את הקו בין "לא שם לב" לבין "לא מעוניין". אז שוב,
למה אני לא עושה כלום? היא נראית לי מדהימה, זהו אני הולך על
זה.
אומרים שאדם באמת מאוהב רק פעם אחת בחיים, ושכל שאר הפעמים הוא
עוסק בלשכנע את עצמו שהוא מאוהב כדי להשקיט את המצפון. אז מה
זה אומר עליי? שעד עכשיו לא באמת אהבתי? אבל זה קרה לי כבר שש
פעמים, ועכשיו עם מיכל אני באמת חושב שזה, זה זה, שהיא האחת.
אבל גם נעמה הייתה, וגם רונה, ושירלי, ועדי, ואפילו יסמין. אז
מה הבעיה שלי?
קמתי מהכיסא, היד שלה ניתזה מהירך שלי כמו כדור פינג-פונג,
חייכתי אליה, הודתי לה ונשקתי לה במצח, בצורה הכי מולודרמטית
שיכולתי. עזבתי אותה ואת מה שנשאר מהגבריות שלי גוססים על ספסל
מלוכלך באבן גבירול.

לא באמת הלכתי משם. נשארתי, חבל לפספס כזאת בחורה, היא גם
מבינה בכלכלה והיא הסבירה לי את התאוריה שלה על זה שתמיד יהיה
חוסר לאנשים, ממש מעניין. נישקתי אותה. אם היו לומדים בבית
הספר איך לנשק המורה הייתה נותנת את הנשיקה הזאת כדוגמא.
התחבקנו, חיבוק כזה של "נועדנו זה לזו" קמנו מהספסל ועלינו
אליי. אליצור דיבר המון אבל לא הקשבתי לו יותר מדי.

חצי שנה קדימה. איזה חיוך. הוא לא יורד, מה היא כל כך שמחה כל
הזמן? גם אני שמח לפעמים, אבל אני לא מחייך כל הזמן כמו איזה
מפגר. חבל שהתחלתי את זה בכלל.
אז אמרתי לה שהיא בחורה מאוד נחמדה, אבל לא ידעתי שהיא מחייכת
כל כך הרבה כל הזמן, ושזה באמת נראה כבר מזויף, ועל מי היא
מנסה לעשות רושם עם כל החיוכים האלה, אף אחד לא באמת כל כך שמח
כל הזמן אז שתפסיק עם ההצגה הזאת שלה כי עליי זה לא עובד, אני
רואה דרכה אז שלא תנסה לעבוד עליי ושאני באמת באמת מצטער.
אליצור ממש התעצבן עליי, הוא אמר לי שהפעם באמת הגזמתי ונשבר
לו שאני מסתובב ומוצא בחורות בשביל להרוס להם את החיים ושנמאס
לו לשמוע שאני מפחד ממחוייבות כי זה כבר באמת תירוץ נדוש
שלקחתי מאיזה טלנובלה זולה. צודק הבחור.

את הפעם הראשונה שהרגשתי ככה אני לא ממש זוכר, זה היה בכיתה ה'
וקראו לה יסמין מוסקוביץ', היא הייתה גבוהה ובלונדינית עם
צוואר ברבור ארוך, היא תמיד הלכה זקוף, שזה משהו שקצת קשה
לצפות מילדה בגיל הזה. היינו בורחים בהפסקות עשר מאחורי הסלע
הגדול בחצר של בית הספר, היא הייתה נותנת לי נשיקות בפה וזה
ממש הספיק לי באותה תקופה.
נעמה צדקה, כנראה באמת משתלם להיות קצת ילד לפעמים, בתקופה
שאני עדיין הייתי אליצור, שזה בעצם השם שלי, ואליצור של עכשיו
בכלל לא היה קיים. אני לא אומר לאף אחד שכבר לא קוראים לי
אליצור, לא בגלל שאני מסתיר משהו, פשוט לא מצאתי שם אחר שאני
אוהב. מתישהו התחלקנו, פתאום אני כבר לא הייתי אליצור ואליצור
התחיל לדבר רק אליי, אני חושב שזה היה בכיתה ו' כשראיתי את
יסמין מנשקת את עידו אברמוב בהפסקת עשר מאחורי הסלע הגדול. היא
לא ידעה שראיתי ואליצור לא מפסיק לדבר על זה מאז, לי כבר מזמן
לא אכפת.