היה היה בארץ לא רחוקה, ילד ושמו גיל.
גיל היה שמח, בדרך כלל.
נהג לבלות עם חבריו במשחק
לפעמים הובס לעיתים ניצח.
אהב לשיר שירים עליזים
התענג בבכי על עצובים.
אח טוב לשיר הקטנה
שאהבה אותו אהבה עזה ובמיוחד
לבקר בחדרו בכל פעם כששר.

ילד פשוט מאושר.

אולם לגיל הייתה בעיה.
רק אחת.
קטנה אך מטרידה.
הוא שכב לישון בערב, ככל הילדים,
נעור משנתו עם בוקר, ככל הילדים.
שלא ככל הילדים, גיל לא חלם חלומות -
לא טובים ולא רעים.
מאמינים?
לא חלם חלומות נעימים
לא חלם חלומות סיוטים וביעותים
לא חלם חלומות כלל.

יום אחד, בזמנים ההם, של "היה היה"
זמם גיל מזימה.

"אצוד לי חלום".

"אך היכן אמצא את כר החלומות?"
חשב, חשב ומצא עצה.

לשיר חלומות יפים-
על נסיכות ונסיכים בממלכות של אגדות,
על פרחים צבעוניים השרים שירים.
פעם אפילו חלמה חלום בהמשכים
בכל לילה, במשך שבוע ימים.

כך החליט לצוד חלומות על כרה של שיר.
הצמיד את ראשו לראשה,
חיבק חזק חזק,
התכסה בשמיכתה וחיכה.

כל הלילה היה לו חם ונעים.
לא מש ראשו מראשה של שיר.
כל הלילה ידע שחלם
כל הלילה הרגיש חלומי
כל הלילה שמחת מנצחים
אך בבקר כשקם בחיוך מאושר,
מאום לא זכר.