ואני נבלתי,
כמו פרח.
לאט, במפתיע, ובפשטות.
ללא קול, ללא מבט, ללא עזרה.
נבלתי.

האביב הגיע, ואיתו הפריחה.
ואני גם כן פרחתי,
למרות הבלתי אפשרי.
צמחו השורשים, צמח הגבעול,
צמחו העלים, ואיתם החיוכים.

והיא הגיעה, במפתיע.
ואני חשפתי את שורשי,
בתקווה שתראה את חוזקם,
ותפרח ביחד איתי.

אך רגלה הונפה,
והיא רמסה,
רמסה ופגעה,
פגעה ודרכה,
פגעה בדרכה.

ואני
נשארתי נבולה,
עוד לפני שהחורף בא.
מחכה ומצפה,
לאביב אחר שירים אותי חזרה.



11.2.06