הרס חורבן. מלחמות שנעשות בשביל
השד הנודע... השטן.
חורבן ודם שנשפך על כותנות של חפי פשע.
יום הדין טרם בא וכבר אין מה להרוס.
ואז שוב... שקט... שום שערה לא נופלת מראשה של ילדה תמימה
וחפה.
אף גל לא מכסה עוד אי שלם.

השקט שלפני הסערה הבאה.

והנה שוב גרגר אחד זז לא נכון.
הזיז קצת מקומו והשפיע על שטחו של השני.
ודם ויזע ובכי ויגון והקול הבוכה וגורם לגשמים ביום עם שמיים
כחולים
שאט אט הופכים לאפורים ומומלחים.

אל תבכי ילדה קטנה,
למה את בוכה?
האם זה על האב שנרצח או על האם שנאנסה?
למה את בוכה ילדה קטנה?
לקחו לך את החירות?
או לקחו לך את הבובה?
למה אתה בוכה יפה?
אל תבכי ילדה קטנה... למרות שאין לך משפחה.

ואז הדם משפריץ לכל עבר.
ועכשיו כבר החוכמה התקווה ואהבה שנקברה.
הכול הלך.
שום דבר כבר לא נשאר.
רק הרגש שמחזיק אדם שחזר ממלחמה.
הרגש שעל פיו הוא חי...
רגש השנאה הנקמה.