[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ידעתי שהגיע היום.
היום המיוחל, מצד אחד, והמודחק מצד שני.
כל כך קשה לי לראות את זה.
לא היה לי מושג איך אני עושה את זה, אבל כבר אין דרך חזרה.
באותו יום התעוררתי ב5. בבוקר.
זיעה קרה כיסתה את מצחי, ובקושי הצלחתי לנשום.
ניסיתי לחזור לישון, אבל לא הצלחתי. מהלחץ. או מהפחד.
עשיתי  לעצמי קפה להירגע קצת, להתעורר.
זה לא יצא לי מהראש לשנייה במשך כל היום.
אנשים סביבי לא הבינו מה עובר עליי.
זה הטריד אותי.
היום הזה, שכל כך חיכיתי לו, ייחלתי לו, כל כך הרבה זמן.
הנה הוא בא. ואני מדוכאת. לא יודעת למה אפילו.
הסתובבתי בהרגשה שמסתכלים עליי. בודקים כל תנועה שלי.
זה היה מעיק. נראיתי כמו פרנואידית. כל שנייה הסתובבתי לאחור,
לבדוק מי זה, אבל לא היה אף אחד. חשבתי שאני משתגעת.
כבר לא הייתי בטוחה לגבי אותו יום. כבר לא הייתי בטוחה שזה
טוב.
רציתי להעלם. להישכח. לדעוך.
רציתי להפסיק להיות פחדנית. רציתי בטחון, הגנה. רציתי לחזור
לרחם.
אותה הרגשה בטוחה, חמימה, אוהבת. אין שומדבר בעולם שיכול לפגוע
בי.
רציתי להפסיק לחיות באשליות. התנערתי מהחלום בהקיץ, והתחלתי
ללכת.
ידעתי שיש לי כיוון, אבל לא ידעתי מהו.
רגליי הריצו אותי. הרגשתי שאני משתעבדת למהירותן. איבדתי כל
מחשבה, כל פחד, כל ספק של רגש. הלכתי דרוכה, למטרה הלא ידועה
שלי.
לא נראיתי כמו עצמי, אני בטוחה. הלכתי. בלי תחושה של זמן.
ופתאום נעצרתי. הגעתי. המקום לא היה לי מוכר, אבל ידעתי
שהגעתי.
נכנסתי לבניין. הוא היה נראה נטוש ומלוכלך. אפילו מפחיד.
ידעתי שזה היום. ידעתי שזה חייב להיות היום. התחלתי לעלות
במדרגות החורקות. הפעם הלכתי לאט. עם כל צעד, כל חריקת מדרגה,
כל סנטימטר וסנטימטר שעליתי, הרגשתי את הפחד זורם בעורקיי, את
פעימות הלב, שהיו כל כך חזקות, שהוא איים להתפוצץ. לחץ אחז
אותי, אבל המשכתי לעלות.
זה היה נראה לי כמו נצח.
הגעתי למעלה וראיתי הכל. צמרמורת. הייתה רוח חזקה שגרמה לדמעות
לזלוג מעיניי.
ידעתי שכבר אין דרך חזרה.
דמעות הרוח התערבבו עם דמעות העצב, הכעס, והפחד. הרגשתי אותן,
חמות, מרטיבות אל לחיי, את שפתיי, טעמן המלוח החליש אותי.
ברגע הזה כל התחושות, המחשבות, הרגשות, התקוות והאכזבות עברו
לי בראש, בלב.
מן סערת רגשות כזו, שערפלה את חושיי.
הרמתי את ראשי, וצעדתי. בטוחה בעצמי מאי פעם. ידעתי שזה הכי
טוב. לכולם.
השנייה הזו, שהכל קרה, עברה לי מהר. ולרגע אחד בחיי, הרגשתי
טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קורה.








תחיה טבת, על
פרשת
התאומים-פנטגון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/06 8:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תותי תותי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה