סדנת  ה-"אום"  נפתחה בשלב ה-"אני שונא אותך".
זהו השלב בו על כל הנוכחים לגייס ממעמקי נשמתם את כל הכעס
והשנאה שאצורים בהם, להביט עמוק זה בעיני זה, לקפוץ אגרופיהם
בנחישות, ולצעוק מתוך התכווננות אמיתית ועוצמה פנימית מתגברת:
"אני שונא אותך!"
הוא הביט לעבר אחת המדריכות בסדנה, ויכול היה להבחין כי בנוסף
לשיער הגולש והעיניים הכחולות, בצבץ מבעד למכנסיים הלבנים
ה"רוחניים" שלה, חוטיני סקסי, לגמרי לא רוחני.
הוא חשב לעצמו כיצד יוכל אי פעם לשנוא יצור מדהים שכזה, אבל
כמו ששיננו המדריכים באוזניהם ללא הרף אין כאן כל עניין אישי.
"משמעות התרגיל להתחבר לשנאה ולכעס הפנימיים שלכם, והאחר אינו
אלא כלי באמצעותו ניתן לשקף את כל התחושות הקשות הללו".
שיהיה, חשב לעצמו בעודו מתקדם צעד נוסף לעבר המדריכה הסקסית.
אם הדרך היחידה שלי לתקשר עם האלה הזו היא לצעוק לעברה אני
שונא אותך, אז זהו בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.

בזוית עינו קלט את גיא הצנום ניצב מבועת אל מול גורילה ממין
נקבה, מאה וארבעים קילו לפחות, אשר לפי המבט הזועם,שהתעצם
בעיניה מרגע לרגע, כנראה שצברה בימי חייה הרבה מאד כעסים.
משום מה סברה שגיא, על כל המטר שישים שלו, הוא בדיוק האדם
המתאים לפרוק אותם דרכו.
לבו יצא אליו, בעודו מבחין במבטי האימה שמתפשטים על פניו, ככל
שה"גורילה" מתחברת יותר ויותר לכעסים הפנימיים שלה.
אבל כפי שהמדריכה אמרה "זה לא אישי", והוא רק קיווה שגם גיא
לבסוף יבין זאת, מן הסתם לאחר מספר ימי התאוששות.

סדנת ה- "אום", אותה הגה אחד מתלמידיו של אושו, המורה הרוחני
הדגול, כוללת מספר שלבים שונים ושמה לה למטרה לטלטל בסערה את
משתתפיה בגבול הדק שבין קשת הרגשות האנושיים הבסיסיים: אהבה
,שנאה  צחוק , כאב  ועוד.
אבל האמת היא ,שהסיבה העיקרית לנוכחותם של יאיר וגיא בסדנה
היתה אחד השלבים האחרונים - "ריקוד האוהבים". זהו השלב שבו כל
אחד אמור להתחבר לצד החושני שבו, ל-"מאהב הפנימי", ולגשש את
דרכו אל עבר בן זוג מתאים לריקוד משותף, סוער וחושני.
או בשתי מילים, כפי שנהגו לכנותו - "שלב המזמוזים".
(ועוד באישור של אושו...)

מזה חודשים נוהג יאיר לפקוד את סדנאות המדיטציה השונות. לא רק
מטעמים של התפתחות רוחנית, כמו גם מתוך כמיהה גוברת לאהבה, מגע
ומין. מרגע שהבין שסדנאות אלו טומנות בחובן פוטנציאל אדיר
להגשמת  הכמיהה הבלתי פוסקת הזו - הפכו אלו לחלק משגרת חייו.
מזמן הבין כי מיומנויותיו החברתיות מוגבלות במידה כזו, שהדרך
היחידה בה יוכל לגעת בבחורה  היא רק בפקודה של אושו, שאף בחורה
רוחנית, הפוסעת את צעדיה הראשונים במעלה הנתיב הרוחני להארה,
לא תעז להפר.
רק שבזמן האחרון החלו להתגנב לליבו ספקות.  
ספקות לגבי האפשרות האמיתית לחוות אהבה בסדנאות אלו, לגבי האמת
שעומדת מאחורי החיבוקים הקרובים  והלחישות המלטפות באוזן, לגבי
החיבה המתקתקה, הנוטפת, שכאילו מכוונת רק אליו,
ונהגה לרומם את רוחו לגבהים שטרם ידע.
הוא החל להבין שאותה בחורה שמביטה בו במבט רך ולוחשת באוזנו
במתיקות אין קץ - "אני אוהבת אותך", לא תזהה אותו אם יעבור
למולה מחר ברחוב. "זה לא אישי" -  מהדהדות באוזניו שוב ושוב
צירוף המילים האהוב כל כך על מדריכי הסדנאות, ובשביל אותה
בחורה לעולם לא היה אלא אמצעי לחוות דרכו את האהבה הגדולה
שמפעמת בקרבה.
ויאיר כל-כך רצה שזה כן יהיה אישי, נורא אישי, הכי אישי בעולם.
שהבחורה שחיבקה אותו בעוצמה ובמסירות כזו, לא תהיה חלק
מ"המחבקים הסדרתיים", האנשים שהגיעו לדרגה כזו של התפתחות
רוחנית, שמסוגלים לעבור בין מאות אנשים שונים - גבוהים,
נמוכים, שמנים, רזים, יפים, מכוערים, טובים,או רעים, ולחבק כל
אחד מהם כאילו היה היצור המושלם ביותר עלי אדמות.
זילות החיבוק, כך חשב תמיד לעצמו.
אבל מכיוון שלא היתה לו אפשרות אחרת לבלות את ערב שבת, ומכיוון
שעדיין לא נמוגו ממוחו אותם זכרונות  מסדנת הטנטרה הבלתי נשכחת
מלפני חודשיים, אותה סדנה שבה בחורה מבוגרת, מוארת בעליל,
החליטה בתרגיל הסיום שנערך באפילה גמורה, שהזין הגדול שלו אוגר
בתוכו מעיין בלתי נדלה של רוחניות, רוחניות שבקשה לשאוב עמוק
לתוכה, ולאפשר לה לחלחל מהצ'אקרות העליונות כלפי מטה -  מצא
עצמו יאיר פעם ועוד פעם באותן סדנאות מוכרות עד זרא.

בשבועות האחרונים הצליח לגייס לשיגעון את גיא,חברו מילדות,
בחור צנום ובלתי מרשים, שגם הוא לא ניחן ביכולת משובחת לתקשר
עם בנות המין השני. גיא שרוי עדיין ב-"שלב הסנוור".
זהו השלב שבו נגלה לעיניך עולם חדש מלא וגדוש באהבה וקבלה,
השלב שבו אתה נמס אל מול עיניהן האוהבות כל כך של בחורות
רוחניות ויפות, ואתה בטוח שסוף סוף גילו את היופי הפנימי שבך,
את ה"אלוהים שבך", בלשון המדריכים הרוחניים, וזו רק שאלה של
זמן עד שכל האהבה הזו תחלחל גם אל מחוץ לבועת הסדנאות, "ותסדר
לי ים של זיונים".

הוא עוד יתפכח, חשב לעצמו יאיר.
אולי מהר יותר מכפי שציפיתי, המשיך וחשב, בעודו מגניב הצצה
חטופה, מודאגת משהו, לעבר גיא הקטן שעומד בגבורה, עדיין יציב,
אך לא לאורך זמן כנראה, אל מול הגורילה שהתחברה סוף סוף לילדות
שלה, ובטוחה שגיא הוא אביה שנטש אותה בגיל תשע .

שלבי הסדנה זרמו באיטיות  אך בבטחה, מלווים בצלילי מוסיקת עולם
רוחנית וקסומה, ובעשרות אנשים נמרצים ורוחניים שבאו לחוות עד
תום את ה-"כאן ועכשיו", ולהגיע למקומות נשגבים של מודעות ואור
פנימי, מקומות השמורים אך ורק ליחידי סגולה מוארים ומודעים
שכמותם .

"THE ANSWER IS ALWAYS LOVE"   -  רעמו ברגשנות הרמקולים את
מילות הקסם המפכות, שנראה שהצליחו לגרום לויברציות בלתי נשלטות
אצל חלק מבאי הסדנה. כמה הם מחוברים, חשב יאיר לעצמו בקנאה
מהולה בתיסכול, בעודו מנסה להתיק את עיניו החרמניות מאותה
מדריכה עם החוטיני המבצבץ והמחוצף, נאבק לשווא להרגיע את
הזיקפה האדירה שהלמה בו בכל עת שהחוטיני נע לעברו , כאילו
מתגרה  ומתריס לעברו, עד שחש שכמעט ואינו יכול עוד.

בשלב ה-"אני אוהב אותך" הצליח במאמץ כביר לגייס מתוכו את כל
הרוך והחום שעוד נותרו בו, ולעבור בין כל האנשים, כולל אלו שחש
כלפיהם הכול מלבד אהבה, ובעיניים כלות, אגב חיבוק עוטף, לשגר
לעברם במתק את המילים המופלאות.
גם הם, מצדם, מלאו את תפקידם במסירות, ואחד אחר השני עצרו
למולו, כמו לפי תור, נושמים לתוכו את כל האהבה העצומה שממלאת
אותם, מותירים את המדריכים הרוחניים שצפו מהצד בשקיקה,  
נפעמים מאנרגיית האהבה ששורה באוויר, מטים את ראשם לאחור,
עיניהם עצומות, מתבסמים מאותה אנרגיה אלוהית שגועשת ורוחשת
מסביבם.  

בינתיים, גיא שקיווה שהשתחרר מהגורילה בשלב השנאה, קיבל אותה
שוב בשלב האהבה. לאימתו כי רבה, גילה כי זו היתה כנראה
מעוניינת לפצותו על השלב הקודם, ואהבתה כלפיו התבטאה בחיבוק
עז, עד כדי כך שגרם ליאיר לחשוש לשלמות גופו של גיא שחש את
קרביו נסדקים וניגפים כנגד מפלי שומן אוהבים ומודעים.

בכי, עיניים אדומות ודומעות, יבבות חנוקות קורעות לב ומדריכים
רוחניים שעוברים בין הנוכחים, על פניהם הבעה אימהית חמה ורכה,
מחלקים טישו לכל מתייפח, מחבקים ומנחמים.
ויהי צער וכאב על פני העולם...
והנה הוא שוב בעיצומו של שלב הבכי - השלב השנוא עליו.
ככל שרצה- מעולם לא הצליח לבכות. דווקא הוא מכל האנשים,
שפעמים רבות כל כך בחייו חש את נשמתו דומעת, את יגונו עולה על
גדותיו, את כל ישותו נבקעת באכזריות מעוצמת הכאב הפנימי- לא
הצליח להזליג  מבין עיניו העצובות ולו אף דמעה קטנה בודדת.
וזה לא שלא ניסה-  הרי כל פעם התאמץ מחדש לדלות  ממכמני
זכרונותיו, את כל רגעי הבדידות הכאב והצער. והיו לו כל כך
הרבה...
אך עיניו, כמו כדי להכעיס, תמיד נותרו יבשות.
"גם אם אתם לא מצליחים לבכות, תבכו על זה שאין לכם על מה
לבכות".
הפעם הוא לא מתכוון לוותר!
נחוש מתמיד, מלבה יגונו, לבו הומה ומוחו מטרטר: אני לא מצליח
לבכות, אני לא מצליח לבכות, איזה עצוב זה, כמה בדידות ודחייה
חוויתי כבר בחיי, ואני לא מצליח לבכות על זה, אני אבכה על זה
שאני לא מצליח לבכות, הבכי מטהר את הנשמה, הנה אני מצליח, כואב
לי, עצוב לי, היפתחו כבר שערי שמיים והזרימו מתוכי מפלים של
דמעות, אני רוצה לבכות - שום דבר.יובש מתסכל .

בשלב הצחוק, כשהוא מוקף בעשרות אנשים מבוגרים שצוו להתחבר
ל -"ילד הפנימי" שבהם, גועים בצחוק מתגלגל חסר מעצורים,
מדגדגים איש את רעהו, ומעוותים פרצופיהם המודעים באין ספור
הבעות מטומטמות, נדר יאיר בלבו שזוהי הסדנה האחרונה שלו.
נמאס לו.
נמאס לו לנסות להתחבר לאהבה שלו, לכעס שלו, לטירוף שלו, לילד
הפנימי, לכאב, ואפילו לשמחה שבו.
והכי נמאס לו שנראה שכל האנשים מסביבו - כן מצליחים.
הוא חש כאילו מוגבלותו הרגשית נטבעת כל סדנה מחדש, בחותם סופי
ומוחלט מעשרות אנשים מפותחים רגשית, רוחנית ונפשית.
והוא כל כך רצה להיות מחובר.להיות מודע, מפותח.
בלילות הוא חלם כיצד הוא פוסע ברחוב, ואור זוהר בוקע ממנו,
ניתז לכל עבר וחודר הישר ללבבותיהם של אלו אשר עוטפים אותו
בניסיון עיקש לנשום מעט מהאוויר המואר שמרצד סביבו, ולהיות חלק
מההוויה האלוהית במרכזה הוא ניצב.

"כל אחד מאיתנו חש לעיתים, כאילו הוא נמצא על סף איבוד השפיות
. תארו לעצמכם כמה שחרור  ופורקן יכולנו להרגיש לו רק ניתנה
לנו האפשרות לתת ביטוי חופשי לתחושות הללו.
זוהי ההזדמנות שלכם ללכת עד הסוף בסביבה בלתי שיפוטית, תומכת
ואוהבת".
דברי ההקדמה של המדריך הראשי לשלב "קן הקוקיה" הדהדו בחלל
החדר. עד מהרה התלוו אליהם צלילים צורמים של מוסיקה פסיכודלית,
שנדמה כאילו נוצרה במיוחד לסדנה ע"י המפיק המוסיקלי הראשי של
"שלוותא".
יאיר הביט סביבו.
גניחות, צרחות אימים, גיבובי מילים סתומות, הטחות ראש בקיר,
ברצפה, וריח עז ומצמרר של טירוף חסר שליטה ומשוחרר.
בפינה ישב גיא, מצונף, מכורבל בתוך עצמו, אולי מנסה לאושש
במשהו את כוחותיו שלא עמדו לו במפגש הטראומטי עם הגורילה
המודעת אך חסרת האחריות.
מפעם לפעם נאלץ להשיב ריקם את פניהם המעוותות של מי מבאי הסדנה
שהבחינו בדמות הקטנה, המכודרת כנטע זר בפינת הרחבה, וניסו, ללא
הצלחה, לגייסה לשורות צבא הטירוף שכבש בסערה את חלל החדר.

גיא לא היה שותף לשאיפות הרוחניות של יאיר.
הוא היה מאותם אנשים שמבחינתם שיא הרוחניות התבטא בשדיים
גדולים של בחורה סקסית, אם אפשר עדיף עם פטמות גדולות ועור
חלק.
אבל ליאיר לא היה אכפת. הרי המכנה המשותף היחידי ביניהם, מקור
החיבור הינו חרמנותם הבלתי נלאית.
כשמדובר בשני גברים טיפוסיים - סביר שהקשר ביניהם יתבסס על
"הרצון לתקוע", ולא על עולמם הפנימי השסוע כל כך, המשווע למעט
ריפוי ואהבה.
ויאיר גם רצה לתקוע כמו כל גבר מצוי, ולא היתה לו שום בעיה
לבסס יחסים שלמים על הרצון הזה.
אלו היו יחסים קלאסיים בין שני גברים שמקפידים בדבקות שלא
לחרוג, ולו אף במעט, מאוצר המילים השגור והמוכר כל כך לגברים
באשר הם. "אחי", "מה עניינים גבר", "כוסית"  ו-"מה הייתי עושה
לה".
כך התנהלו השיחות ביניהם, וזה עוד ביום שהיו במצב רוח דברני
במיוחד.
כיאה לקשר מסוג זה, הוא כלל הליכה למסיבות, לים, לסדנאות ולכל
מקום אחר "שורץ כוסיות נימפומניות שדוחפות מלפפון לכוס
וצועקות: יאיר, יאיר... ", כדברי גיא, בנסיונותיו הציוריים
משהו, לשכנע אותו לחבור אליו לאיזושהי סדנת פיסול אזוטרית בנס
ציונה.

LOVE YOURSELF A LITTLE,
LOVE YOUR BODY, LOVE YOUR FRIEND

והנה ניתן האות המוסיקלי לגולת הכותרת של הערב - ריקוד
האוהבים.
מוסיקה חושנית ומפתה מלטפת בעוצמה מתגברת את חלל האוויר, ניחוח
עז ומתוק של קטורת ובשמים, ואנשים מכל עבר מנסים בתנועות אגן
קצובות ומעוגלות להתחבר למאהב הפנימי שבהם, מגששים אט אט דרכם
לעבר בן זוג פוטנציאלי למסע חרמנות ויצרים מחובר ומודע.
לא פחות משציפה בהתרגשות כל הערב לרגע הנכסף הזה, חש יאיר גם
במזיגה של עצבנות וחשש כלפי האתגר המוכר כל כך שניצב בפניו,
אתגר שלעולם לא היה יכול לו.
בכל הפעמים הקודמות הסתיים שלב זה במפח נפש מושלם מבחינתו, עת
נותר לרקוד בגפו, לוטש עיניים כלות בזוגות אוהבים צמודים
ונרגשים, מחרמנים זה את זו בהרמוניה מושלמת לקצב צלילי המוסיקה
באווירה רוחנית וחופשית בה הכול מות , עם האפשרות החלומית
מבחינתו לסיים את הערב בחדרי ההתייחדות הצמודים שהוכנו
ואובזרו(כולל קונדומים על הרצפה) מבעוד מועד בדיוק למטרה זו.
לא שבחורות לא התעניינו בו. היו כבר כמה, ואפילו בריקוד
האוהבים תמיד ישנה את האחת התורנית שמנסה לפתותו לחיקה החם,
אבל תמיד הייתה זו בחורה בלתי מושכת בעליל, כזו שידע שאיתה
לעולם לא יוכל לחוות,אף לא במעט, את המיניות האדירה שמפעמת בו
ללא  מנוח, שלא לדבר על האהבה שלעיתים חש כמו מאימת להתפוצץ
בקרבו.
לגבי הבחורות שכן משכו אותו - לעיתים נדירות אזר אומץ להתקרב
אליהן, רק כדי להתנפץ על גלי התעלמות בוטה, מתנשאת וכואבת.
"אני לא מתכוון לוותר על התשוקה שלי"- כך שינן לעצמו השכם וערב
, על אף הלחץ הבלתי פוסק של המשפחה להתמסד, ותחושת המחסור
והרעב שהלכה והתעצמה עם חלוף השנים.
גם ביקוריו בסדנאות הרוחניות למיניהן, המקום בו היה אמור,
לתפיסתו, לשאוב עידוד והבנה, רק הרעו את מצבו הרעוע ממילא,
ובכל פעם שהנושא עלה ספג קיתונות של לעג ובוז לגישתו הבלתי
מתפשרת.  
נראה היה לו שכל "מדריך רוחני" מתחיל צבר במסעותיו מאות פתגמים
רוחניים, סינים או הודים, וכאריה המשחר לטרף, רק מצפה לרגע
המתאים, ולמצוקה הכואבת שתצדיק את שחרורם לאוויר העולם המייחל
כל כך לדברי חכמה עתיקים הבוקעים מפי אנשים מוארים.
"מאיפה אתה יודע מה אתה רוצה?"- כך הפטיר לעברו, בהתנשאות
משהו, אחד מהם בתגובה לסירובו העקשני להיענות לחיזורה המטריד
של אחת מהמשתתפות בסדנה,חסרת חינניות, נטולת נשיות, שלא הציתה
בו אפילו קמצוץ מאותן תחושות מוכרות לו כל כך של חדווה ותשוקה,
שחש כלפי אחרות ורבות.
"אתה לא מוכן להתקבל למועדון שמוכן לקבל אנשים כמוך" - סינן
בפסקנות מדריך אחר, לשמע מצוקתו,
אינו מתאמץ כלל להסתיר את הבעת הניצחון המשכרת שמרוחה על
פניו,כאילו נפעם כל פעם מחדש ממידת חוכמתו ועומק אבחנתו.
דקה אחרי כן כבר שכב המדריך כבן החמישים פרקדן על הרצפה, ערום
כביום היוולדו, מצווה על כל הנוכחים בחדר, ובתוכם גם מספר
ילדות בנות שמונה עשרה, לעסות את גופו הנרגש, כי  אם רוצים
להיות מסוגלים להתחבר לגופנו, צריך גם לדעת לאהוב גופות של
אחרים, כולל גוף של גבר ממוצע  בגיל העמידה, ואיברו מלווה את
נאומו בהזדקרות מתמדת, כאילו כדי להמחיש שאכן הוא נמצא בגיל
המתאים...

יאיר המשיך לרקוד עם עצמו, מנסה, ללא הואיל, לדלות מתוך גופו
משהו מהחושניות שידע שקיימת בו, מתכונן נפשית לעוד ערב מר
ומתסכל, שמן הסתם יסתיים אצלו במיטה בשפשוף עצמי לדעת.
אבל משהו צד את עינו באותו רגע, מה שהפריע  לו מלהמשיך ולצלול
אל תוך תהומות הייאוש והרחמים העצמיים המוכרים לו כל כך.
הייתה זו המדריכה עם החוטיני, היא ולא אחרת, שרקדה מולו
בתנועות סיבוביות, נעה כמו מתוך חיבור פנימי עמוק, עיניה
נעצמות ונפקחות חליפות, אגנה האלוהי מצייר מעגלים חושניים
במרחב, ובנשמה שלו גם.
יאיר חש את נשימתו המואצת, המתפקעת, עת הבחין בו החוטיני
השמימי, ולא רק שנמנעה מלהתיק את מבטה ממנו  ולהעבירו אל
איזושהי נקודה דמיונית במרחב, כפי שקורה לו רבות במצבים כאלו,
אלא אף צללה עמוק  אל תוך עיניו, ועל פניה, כן הוא לא טועה,
חיוך מזמין שמכוון לעברו, מצית את קרביו באש מלטפת, וגורם לו
לערפול חושים מסחרר ומתוק, כזה שאף מדיטציה לא גרמה לו לחוות
מעולם.
הוא חייב לעשות משהו. הנה ההזדמנות שלו. אסור לו לפספס, אסור
לו להרוס. זה הזמן. זה שלו.
כאילו נחשה מה מדליק אותו באמת, הפנתה את גבה אליו, חוסמת את
שדה הראייה שלו בישבנה המפואר, הנשי כל כך, מעכסת אותו לכל
כיוון אפשרי, אותו ואת החוטיני הוורוד המבצבץ מבעד למכנסיים
לבנים רוחניים אך רופפים מספיק  כדי לגלוש  מעט כלפי מטה,
ולאפשר רמיזה של  חריץ עדין חלק ומזמין, שהותירו עצור נשימה,
מהופנט וכמה.

"אתה חייב ללמוד ללכת על מה שאתה רוצה"- מוחו נגדש עד תום
בהדהודי קולות של מדריכים שונים בסדנאות שונות שניסו, תמיד
לשווא,  להניעו לדרוש בהחלטיות את המגיע לו.
אני יכול, אני יכול, עכשיו! עכשיו!  הוא ניסה להתקדם מעט
לעברה. כל גופו משקולות מכבידות לנוכח חיוכה התוהה ועיניה
השואלות: נו, מה קורה? אתה בא?
הנה, הנה אני בא, חכי עוד רגע, סבלנות -  כמו ניסה לרמוז לה
דרך עיניו, מבעד לזרועותיו הלופתות של השיתוק שאחז בו ואינו
מרפה, היא בטוח תקלוט, הרי היא רוחנית כל כך, עד שהכול פסק.
בצעדי ריקוד חושני, בוטח כל כך, רוחני כל כך, איגף מימין אחד
המדריכים הרוחניים, תמיר, חסון ומחויך, כובש אותה בסערה, סוחף
אותה לריקוד אוהבים מסחרר, מצמיד אותה ואת החוטיני לזקפתו
הגדולה, הרוטטת ברוחניות, והיא מצדה נענית בשקיקה, מגרגרת
בתאווה, בעודה ממשיכה לחייך לעברו.
אלא שעתה, שוב לא נראה חיוכה כמזמין בעיניו, אלא יותר כמתגרה
ומתריס: מה באמת חשבת שיש לך סיכוי עם אחת כמוני?
את צרחות העונג שבקעו ממנה דקה מאוחר יותר בחדר ההתייחדות,
אפילו אושו, אי שם בקברו אשר בהודו, יכול היה לשמוע.

כשפסעו יאיר וגיא בשעת לילה מאוחרת, מותשים ומובסים בדרכם חזרה
הביתה, הזכיר יאיר לעצמו את הנדר שנדר שלא לשוב ולפקוד סדנאות
כגון אלו.
אותה מחשבה בדיוק עלתה במוחו של גיא, עת נזכר באימה בריקוד
האוהבים, הסיבה העיקרית לשמה בעצם הגיע לסדנה, ממנו יצא בשן
ועין.
הגורילה האימתנית, שכנראה סימנה אותו מלכתחילה כמי שדרכו תוכל
לחוות את עצמה בכל הגוונים והצורות האפשריות, לא ויתרה לו אף
בשלב זה, וגם לא הסתפקה בריקוד חושני גרידא, אלא פשוט
נשאה אותו,מסכן רפה ותשוש ללא יכולת או כוח להתנגד, הישר אל
עבר חדר ההתייחדות.
הצרחות שעלו משם כמעט והאפילו על אלו של מדריכת החוטיני.
רק שבמקרה הזה - לא היו אלו צרחות של עונג.

יד חזקה על כתפו של יאיר השהתה את התקדמותם.
"נו, נהניתם?" -  תהה המדריך הרוחני בחיוך בטוח ומחובר, מביט
בשניהם עמוק וישר בעיניים, כפי שוודאי מלמדים באחד מקורסי
המבוא למדריך הרוחני המתחיל.
"היו אנרגיות בשמיים, הא?"
די היה לו בהנהון ראש רפה, נבוך משהו,  כדי להמשיך :
"מצויין, שבוע הבא, אותו מקום, אותה שעה. נושא הסדנה הפעם -
קולות של מלאכים.
בכל אחד מאיתנו טמון מלאך פנימי אוהב ומגן. מטרת הסדנה הינה
לאפשר לך להתחבר למלאך הפנימי שלך,  למצוא את הכנפיים הפנימיות
שרובנו זנחנו בגיל צעיר, ולהתחיל לעוף".

כשפרס את כנפיו ועזב, הביטו זה בזה בשתיקה. לא היה צורך
במילים.
זה היה ברור מאליו: שבוע הבא, אותו מקום, אותה שעה.
שניהם יהיו שם.