היינו במצב קשה. ימי ההולדת של ילדי חלפו בזה אחר זה. הגיע יום
ההולדת של בני הבכור. ידעתי במה חשקה נפשו. ולמטרה זו חסכתי
שקל לשקל. הפרשתי מהכלכלה. השנה לא קניתי לי את קרם הפנים שאזל
לי. וגם לא קניתי את החזיות החדשות שתכננתי מזמן. במילא לא
רואים מה אני לובשת מתחת לחולצה. היה סדר עדיפויות. אם זה חוב
במכולת, או בגדי התעמלות לתאומים שלי. ובכל זאת הצלחתי בכל יום
הולדת להפתיע את הילדים במתנות המקוריות שיצרנו. זה הפך
למסורת, מעין תחרות יצירה, בכל יום הולדת הילדים ואני היינו
צריכים להפעיל את הדמיון וליצור את המתנה הכי פרקטית, הכי
כפית, הכי מקורית. בלי שיעלה לנו פרוטה. השנה חרגתי מהמסורת
וקניתי לבני את המתנה הכי יקרה שאי פעם הוצאתי שלא לצורכי
הבית. מצלמה. שנים שבני מדבר עליו בעקיפין, שלא לגרום צער
לאביו שעובד בשתי משרות. ובקושי רואים אותו בבית. הילד מצייר
נפלא נופים שראה, או נופים מגלויות. אפילו את סבתו צייר מצילום
ישן, צעירה ב-20 שנה מתשעים שנות חייה, שתהייה מרוצה.
אסף גלויות וצילומים והתלונן שאילו הייתה לו מצלמה היה מצייר
את מה שהיה מצלם בעצמו. ולכן הייתי נרגשת לרגע שישלוף מהעטיפה
את המצלמה, ולראות את ההפתעה והאושר על פניו, מחיתי את הדמעות
מעיני. מה אני מתרגשת לפני הזמן. אני מקווה שקניתי סוג טוב, כי
עשיתי מחקר שווקים. וזו מצלמה משוכללת עם זום שיוכל לצלם
מקרוב. ועם תאריך ושעה, וצילום אוטומטי. ועוד דברים שלא הבנתי,
בני לבטח יבין.
הגיע היום הגדול. ילדי קשטו את הבית עם ילדי הדודה. אחותי גרה
בקרבת מקום. הצמידו שולחנות והביאו כסאות מהשכנים, האורחים
הקבועים היו כמובן הדודה עם גדוד ילדיה שתמיד השתתפו במסיבות
שלנו ואהבו לתרום מיוזמתם.
בערב עזרתי לבני ללבוש את בגדיו החדשים. (יד שניה), הסתרק ושם
הרבה ג'ל בשערו כמו שהנוער שלנו נוהג לעשות. וישב בראש השולחן
כיאה לבעל השמחה. התמוגגתי מנחת. לא היו לי טענות. למראה
משפחתי הבריאה והעליזה הציף אותי האושר. לא דאגתי ליום המחר.
צפיתי לרגע האושר של בני. היה מתח באוויר כמו תמיד לפני פתיחת
מתנות ההפתעה.
משכנו את הרגע, אכלנו עוגות שתינו מיצים וקולה וזרקנו פופ קורן
אחד על השני. והגיע הרגע הגדול. בזה אחר זה הושיטו הזאטוטים את
מתנותיהם, כל מתנה שנפתחה נשמעו זעקות שמחה והפתעה. דפיקות הלב
שלי נשמעו לי באוזן, ההתרגשות שלי הייתה בשיאה. שלא אפרוץ
בבכי. אפילו בעלי לא ידע מה המתנה שלי. הצלחתי לשמור על סודיות
מוחלטת. הגיע תורי. קמתי ניגשתי לראש השולחן, השלח הס. הושטתי
את ידי והגשתי לו את מתנתי העטופה בנייר צבעוני עליז וקשור
בסרט אדום. נישקתי אותו וברכתי במזל טוב ובריאות. הוא היה חסר
סבלנות לפתוח את העטיפות, אך באותו רגע כמו ברוח סערה נפרצה
הדלת, ומי אם לא אחי הצעיר והרועש נכנס כמו רוח, ישר משדה
התעופה, אלינו.
"תנחשו מי בא מאמריקה"? שאל ולא חיכה לתשובה, תפס אותי בחיבוק
דוב וסובב אותי באוויר עד פיצוח עצמות. "נשיקות לאחותי הקטנה
והמועדפת" גם לאחותי השניה היה אומר את זה, והדביק לי נשיקות
רטובות כהרגלו. "באתי בזמן? היום יום ההולדת של אחייני
המועדף?" גם זאת היה אומר לכולם. אמריקה קטנה עלי. הניח אותי
וניגש לבני היושב נרגש הרים גם אותו בחיבוק אדיר כשקופסת המתנה
שלי מתפצחת בינהם. ומה הדוד הביא לך מתנה? אה? אה? שאל ולא
חיכה לתשובה הניח את הילד על הכיסא שלו. התכופף והוציא מתיקו
הענק כמו תיק של קוסמים, ממתקים ופיזר על השולחן, הילדים
התנפלו עליהם. לנו למבוגרים שם בקבוקי משקה חריף, ופיצוחים
שאהב. ולבסוף  והרים לשולחן חבילה ענקית. וברעש וצלצולים אמר
לו "נו תפתח תפתח נראה אם לא קלעתי בול". היה מרוצה מעצמו. חטף
מידיו את מתנתי והעיף אותה לכיוון שלי. זה אחי כולו רוח
וצלצולים חסר טקט וטוב לב עד השמים מתנתי נפלה לחכי. התיישבתי
באחת. בני החל לפתוח את החבילה והוציא מתוכה ביראת כבוד לא אחר
מאשר מצלמת ווידאו. הכי משוכללת שיש באמריקה. כך אמר. בשקט
שהשתרר נתן בני לפתע צעקת ניצחון "יש" ובהתרגשות הולכת וגוברת
המשיך להוציא עוד פריטים הנלווים למצלמה, כולל רגליים להצבת
המצלמה לצילום אוטמטי. ההתרגשות השמחה והעונג בעיניו של בני
הייתה מעבר לכל לדמיון.
"נו אחותי קלעתי בול"? "כן אחי". עניתי. מי אני שאתחרה בך
אמרתי בליבי.
העלמתי את מתנתי עם העטיפה הקרועה. לא נורא. אחליף אותה בזוג
מכנסיים וחולצה תואמים ואולי יספיק גם לנעליים. מחיתי דמעה
מעיני. ליבי ליבי, מי ידע לב של אמא.