סיפור חינוכי עם מסר ברור, גלוי, לא מוסווה ולא משוכלל, על
אמונה.

א.

"שהשם יעזור לך", היא אמרה, ואני שוב חשבתי, כמה זה פשוט אצלה,
ולמה, למה לעזאזל בזבזתי שלוש שנים בישיבה. הכירו בינינו
ב"שידוך" בכלל. זה די נהוג אצלנו. לא כמו החרדים שההורים
מפגישים אותם פעמיים שלוש והופ! חתונה. חברה משותפת התקשרה
אליי והציעה. אני תמיד אומר לא, אבל לא יודע מה קרה לי, לקחתי
את הטלפון שלה. אולי בגלל השם שלה. "טל" תמיד הזכיר לי משהו
רך, מחבק, פשוט. וגם, אני חייב להודות, רמז למרידה, משהו לא
קונבנציונלי. ואולי זה היה בגלל הפעם היחידה הזאת שראיתי אותה.
הליכה קצת שפופה, עם פנים נדיבות כאלו, פשוטות, אור. כמעט לא
ידעתי עליה שום דבר, גם לא כל כך התעניינתי. אבל לא שכחתי.

הייתי ב"תקופת השינה" הגדולה של הצבא. חוזר מ-21 יום בצפון,
מוריד נעליים (לפעמים בפעם הראשונה ב-21 הימים האלו...), אוכל
וישן, ישן ואוכל. גם כשכבר קמתי נשארתי רדום. אדיש, בוהה באיזה
משחק כדורגל בטלוויזיה, לא מרגיש כלום. אתה לומד לאטום את
עצמך, להתמודד עם הקשיים, עם הפחדים ועם הגעגוע. כשאתה מבין
שלמדת טוב מדי, וקשה לך להשתחרר מזה, כבר מאוחר. זו הייתה גם
תקופה של התלבטויות: לצאת לקצינים (הגדוד לוחץ) או להשתחרר
כבר, להתחיל לחיות. ופתאום, משום מקום, היא הגיעה בסערה.
ההתחלה לא בישרה טובות. שיחת טלפון קצרה וסתמית, כולל הקפצת
תרגול באמצע (הרגשתי "קרבי" ממש). אני זוכר שאחר כך לקחתי את
המחברת הצהובה (זאת שהמ"מ חילק בשביל "מעקב שבועי" ושטויות
כאלה) וסיכמתי: "עוד דוסית שלא תבין אותי".

מאז שהורדתי את הכיפה עוד לא יצאתי עם אף אחת. בנות חילוניות
לא נראו לי בנויות למשהו מעבר לקשר מיני, ומהדתיות פחדתי. היה
נראה לי בלתי אפשרי להסביר את עצמי לאחת כזאת. בעיקר כל עוד גם
אני לא מבין מה עובר עליי.

הפגישה הראשונה עם טל הייתה נחמדה ("באופן מפתיע, היא זורמת"
נכתב במחברת הצהובה), כך שהחלטתי לתקוף ישר בפגישה השנייה.

- איך תגיבי עם הבן שלך יוריד את הכיפה?
- מה?!
- ואם הוא יעשן? ולא יבוא לתפילות? ויעשה עגיל? ועוד אחד
בגבה?

העיניים שלה עוד זהרו משאריות של חיוך (בדיחה משומשת שלי שתמיד
עושה את העבודה), אבל עכשיו היא לבשה פרצוף מהורהר. חשבה קצת
(אפילו לא קימוטון במצח, "כנראה חושבת מהלב" נרשם בצהובה). אחר
כך הסתכלה לי בעיניים (חומות, רכות).

- אתה מאמין בהשם?
- מה...? טוב, תראי, זה נושא מורכב...
- מאמין או לא?
- מאמין, נראה לי.
- אז במי אתה מנסה להילחם? על מי אתה כועס?

לא כל כך הבנתי מה היא רוצה. היא מנסה לנתח אותי? יענו
פסיכולוגית? מה הקשר להילחם? כועס? אני?! אבל משהו תפס אותי.
איך שהיא אמרה "השם". לא "אלוהים" או "הקדוש ברוך הוא". כאילו
הדבר הכי פשוט בעולם, הכי טבעי, מדברת עליו כמו על חבר אהוב.

מאז שאני זוכר את עצמי היו לי ספיקות באמונה. בכיתה ט' הביא
לנו הרב הוכחה שהתורה אמיתית. הרמתי את האצבע, והתחלתי במה
שכבר אז היה האמנות שלי - ספקנות. הוויכוח נגמר כשאני מחוץ
לכיתה, והרב ממלמל משהו כמו "אתה מטיל ספק בגדולי הדור" (מה
שאגב היה נכון לחלוטין). די מהר מצאתי את עצמי בישיבה גבוהה.
אנשים ברמה, באמת אנשים נפלאים. לימודים וויכוחים אל תוך השעות
הקטנות של הלילה, מקורות, מחשבות, אורות, דעות. אבל תמיד, נוכח
כמו צל, ליווה אותי הספק. החלטתי להתגייס.

האמת שהמשכתי לשמור מצוות. שלוש תפילות ביום (כמעט תמיד),
תפילין (תמיד), שבת, כשרות, אפילו ציצית לבשתי (במסעות או
בימים חמים מדי ויתרתי). אבל את הכיפה הורדתי כבר בבקו"ם. לא
הרגשתי מאמין מספיק, בטוח מספיק, בשביל ללכת עם הצהרה כל כך
ברורה על הראש.

"תראי", אמרתי, לוגם את הכלום שנשאר מהקפה שלי (היא בקושי
הגיעה לחצי הכוס. מיץ טבעי). "יש הרבה הגדרות לאמונה, ועוד
יותר הגדרות לאלו..."
"עזוב, אין לי כוח לדבר על זה עכשיו."
("היא ישירה, אומרת הכול בפנים. באופן מדהים נראה שהיא לא
נרתעת ממני יותר מדי. היו אפילו כמה רגעים של רגש חדש, לא
מוכר, קצת פרפרים בבטן" - סוכמה לה הפגישה השנייה במחברת)


ב.

התחילה התקופה היפה. בכל יציאה שלי אנחנו ביחד, כמה שרק אפשר.
טיולי פריחה מטורפים, הסתובבויות מיותרות בירושלים (תחביב
משותף), ביקורי בית אצל חיילים שלי (כמה הכול נראה פשוט יותר
אתה). ובצבא - שיחות קצרות, והודעות SMS, כמות מטורפת של
הודעות. בבוקר (בוקר של אור מתוק! צחצח שיניים כבר, מריחים
אותך עד לפה), בצהריים, בערב, בלילה. מארב של כמה שעות בלי
לשמוע את הצלצול שלה בפלאפון, ואני מתחיל להשתגע...

"שהשם יעזור לך", היא מלמלה, ואני חשבתי, אולי לא טוב שהעליתי
שוב את הנושא. ניסיתי להסביר לה את הספק שלא עוזב אותי, את
הקושיות שיש לי על כל הסבר למציאות של האל, לאמיתיות של התורה.
דיברתי על חוסר ההיגיון של ההלכה, על חז"ל, על הנצרות, ועל
המצוות. והיא פשוט עמדה שם, מזיזה את הראש מצד לצד, וממלמלת
"שהשם יעזור לך".
"די כבר!" התפרצתי. "די כבר עם השם הזה! תעזרי לי את!" הגרון
נחנק, התחלתי לבכות. "את לא רואה שאני מנסה ולא מצליח, מתחיל
כל פעם לאהוב אותך ושוב נזכר כמה אני מתוסבך?!" ראיתי שגם
העיניים שלה קצת דומעות.
"אני מצטערת", אמרה, ורפרפה לרגע יד על יד ("מי היה מאמין,
המתנחלת הצדיקה שלי נוגעת בבנים", ייכתב מאוחר יותר). "אני
פשוט לא מצליחה להבין אותך. הדיבורים שלך מבלבלים אותי."

- אתה אוהב אותי?
- בטח. כמעט כמו שוקולד.
- עם איזה לב אתה אוהב אותי?
- מה? ברור, עם הלב שלי [SMS]

- אם לא היה לך שכל, היית אוהב אותי?
- ברור!
- אם לא היו לך ידיים, היית אוהב אותי?
- מה זה החקירה הזאת?
- תענה.
- אוהב כמו דבש. במילא אני לא יכול לגעת בך... [SMS]

יונתן! אהבת חיי! אתה יודע שאני חלשה בלכתוב אבל אני אנסה.
תראה, אף פעם לא חשבתי יותר מדי על כל העניינים האלו של האמונה
והמדע וזה. אני לא אגיד שזה לא מטריד אותי אבל למצוא לזה
תשובות בספרים זה כמו לנסות לאהוב מלב של מישהו אחר. יונ! יש
לך רק את הלב שלך. ואם הוא אוהב - הוא אוהב. ואם הוא מאמין -
הוא מאמין. ואם יש לו ספקות - אז לא נורא. אפשר לאהוב גם בלי
ידיים, גם בלי שיש תשובות לכל השאלות. אל תנסה להאמין מהראש של
אנשים אחרים. זה סתם מיותר, לא מוביל לשום מקום, מייאש. השם
רוצה שתאמין בו ותחפש אותו עם הרגשות שלך! עם מה שיש בך!
אוהבת




הסוף נכתב באמצע הלילה, ואני מצפה לעזרה יצירתית