חשבתי אז שזה גהינום, טעיתי בגדול. יש גהינום ויש גהינום. אחרי
שבני חזר והוציא עלי את התסכולים והכעסים, הוא הלך בלי שלום.
אז הבנתי מה הוא באמת גהינום. הייתי בתוכו, להבות צצו מכל
פינה, הקיפו אותי. הושטתי ידיי בלי קול, בעיניי המיוסרות
ביקשתי, אנא עזרו לי. אף לא אחד הושיט לי יד, כאילו אמרו - זו
מלחמה שלך. הביטו בי בהנאה ולא קיבלתי עזרה. זחלתי על אדמה חמה
ויצאתי מהמקום ההוא. מצבי היה נורא. נפגעתי בכל גופי ביחוד
באברים הפנימיים. עד היום יש לי צלקות מהחוויה הנוראית שעברתי.
ביקשתי מהסובבים אותי - אנא מכם, תנו לי טיפת מים, ולא
קיבלתי.
פניתי למשרד הביטחון בבקשת עזרה, השיבו לי שהם אינם עוזרים
למשפחות השבויים שבניהם שבו הביתה. הפיסקה האחרונה שהם כתבו
היתה: "אנחנו מאחלים לך בריאות ואריכות ימים". אם המשפט הזה לא
היה כה עצוב, הייתי צוחקת. לגבי בני - אולי הוא חזר מהשבי אך
אני לא ראיתיו. ישנם אנשים שליבם הישחיר והם עונים למכתבים כמו
רובוט. תודה תודה, על לא דבר, כדוגמת משרד הביטחון וגם משפחתי
שהפנתה אלי את גבה. שוב נשארתי לבד, כרגיל, מלקקת את פצעי
הרבים.