שקט שלי...
כך פתחתי את המזמור הראשון ביום שני באוגוסט 92 ישובה על כסא
נצרים ומצוידת בעט נובע ומחברת ססגונית שלא תאמה את מצב רוחי
הנוגה משהו, למה? כי אני משקרת לשלושת רבעי העולם, בהנחה שהרבע
החסר הוא את ואני???
את ישנה כהרגלך השעה היא שעת בוקר בינונית ואין סיכוי להעיר
אותך כך טוב יותר כשאת ישנה.

"במורד השביל החום, החום שלך הלך והתגבר, התעצם לו.
והדרך נראית לי אין סופית. אני לא רואה כל אופק כחול, אני כבר
מזמן לא שומע.
הנקודה החומה, מפגש נעים לשפתיי, עולה ויורדת כל פעם עם דפיקות
הלב שלי, שלך.
ואני בין עליונים לתחתונים אוכל אוכמניות מוקצפות וטועם לחות
מלוחה של גוף מזיע. ניסיתי לספור, ולהשיב איזשהו הגיון אבוד
למוחי הצר, ולא, הוא אבד, זה המעט שהיה והכל בי בוער, והדרך
נראית לי ארוכה כל כך ואני לא מגיע לשום מקום. לשום שיא חדש
ואני מפלל להגיע.
כך למדתי שבשעת מצוקה ישמע אותי למעלה אבי שבשמים. או לפחות
אבי מולידי שבשמים.
לחישותיך הקצובות מכוונות אותי, ואני מתיימר להמשיך במורד.
המכתש הקטן מטעה אותי ואני מתעכב אצלו מספר רגעים. טעם
האוכמניות נותר בפי.
כעת אני בטופ של גבעה מסוימת. משום מה היא נקראת גבעת האהבה.
הריגושים שיוצאים ממך מגרים את חלקיקי האיפוק שבי, גורמים לי
לרטוט ולנשום בכבדות ולהתערפל, השיכרון שנופל עלי לא מוכר.

בשלב כלשהו אני יורד לגדות המעיין, מתה לשתות אבל לא מעז
לנגוע, שפתותיי חרוכות ואני רוצה להרטיב אותן במימי העדן שבך.
כל כוחי אזל ואני ממשיכה להריח ולנשום מאותן גדות ואליהן, והן
מגיבות בהתאם.


בשלב אחר אני עוזב וחוזר אל ידייך ואל מה שבינותן, אבל הצמא
מטריף את מנוחתי הרגעית שנדמה שהשתלטה עלי. ואני, המנוחה הזאת
אני לא אוהב אותה, אני רוצה ריגושים והפתעות ואני עולה אל
אוזנייך וכובש את שפתייך והדרך נראית קלה יותר למרות שזו עליה
שנייה.
בלי אומר ודברים החלטתי לשוב אל אותה דרך חומה ואהובה. ירדתי
לגדה השמאלית, ואצבעות לשוני החרבה החלו לרדת לעברו של המעיין
הנובע הטבעי והחמים הזה. לשוני החלה לחלוף על פני השטח לרחף
בתוך הסבך הסמיך מנסה למצוא מקום נוח לשתיה.
שערותיי הארוכות מרחפות מעל פני הדרך ואני רואה כיצד בטנך הרכה
עולה ויורדת בקצב אחיד עם תנועות ראשי.

לשוני מוצאת את דרכה ונרטבת מזרם לחות חמה העומק המסתורי מושך
אותה יש לה ישות עצמאית משלה ללשון והכל בעקבות הטעם.
אני מוכרח לעקוב אחרי הלשון היא כנראה רוצה להגיע לאנשהו.
הפה שלך מזמין אני מניח כי העיניים שלך עצומות, אני עוזב את
המעיין ועולה אלייך, עולה עלייך. אני מתקרב, מאיימתלשבור כל
עצם בגופך
ואני יודע שאני אוהב סוף כל סוף אוהב כמו שאני יודע כמו שאני
צריך, כמו שאני רוצה.
אני שוכב לאורך גופך הענוג, וידיי מלטפות אותך בעדנה, אני שוכב
על מיטה קפיצית, כאשר ידיי אוחזות בראשי.
 שקט שלי


כך פתחתי את המזמור הראשון ביום שני באוגוסט 92 ישובה על כסא
נצרים ומצוידת בעט נובע ומחברת ססגונית שלא תאמה את מצב רוחי
הנוגה משהו, למה? כי אני משקרת לשלושת רבעי העולם, בהנחה שהרבע
החסר הוא את ואני???
את ישנה כהרגלך השעה היא שעת בוקר בינונית ואין סיכוי להעיר
אותך כך טוב יותר כשאת ישנה.

"במורד השביל החום, החום שלך הלך והתגבר, התעצם לו.
והדרך נראית לי אין סופית. אני לא רואה כל אופק כחול, אני כבר
מזמן לא שומע.
הנקודה החומה, מפגש נעים לשפתיי, עולה ויורדת כל פעם עם דפיקות
הלב שלי, שלך.
ואני בין עליונים לתחתונים אוכל אוכמניות מוקצפות וטועם לחות
מלוחה של גוף מזיע. ניסיתי לספור, ולהשיב איזשהו הגיון אבוד
למוחי הצר, ולא, הוא אבד, זה המעט שהיה והכל בי בוער, והדרך
נראית לי ארוכה כל כך ואני לא מגיע לשום מקום. לשום שיא חדש
ואני מפלל להגיע.
כך למדתי שבשעת מצוקה ישמע אותי למעלה אבי שבשמים. או לפחות
אבי מולידי שבשמים.
לחישותיך הקצובות מכוונות אותי, ואני מתיימר להמשיך במורד.
המכתש הקטן מטעה אותי ואני מתעכב אצלו מספר רגעים. טעם
האוכמניות נותר בפי.
כעת אני בטופ של גבעה מסוימת. משום מה היא נקראת גבעת האהבה.
הריגושים שיוצאים ממך מגרים את חלקיקי האיפוק שבי, גורמים לי
לרטוט ולנשום בכבדות ולהתערפל, השיכרון שנופל עלי לא מוכר.

בשלב כלשהו אני יורד לגדות המעיין, מתה לשתות אבל לא מעז
לנגוע, שפתותיי חרוכות ואני רוצה להרטיב אותן במימי העדן שבך.
כל כוחי אזל ואני ממשיכה להריח ולנשום מאותן גדות ואליהן, והן
מגיבות בהתאם.


בשלב אחר אני עוזב וחוזר אל ידייך ואל מה שבינותן, אבל הצמא
מטריף את מנוחתי הרגעית שנדמה שהשתלטה עלי. ואני , המנוחה הזאת
אני לא אוהב אותה, אני רוצה ריגושים והפתעות ואני עולה אל
אוזנייך וכובש את שפתייך והדרך נראית קלה יותר למרות שזו עליה
שנייה.
בלי אומר ודברים החלטתי לשוב אל אותה דרך חומה ואהובה. ירדתי
לגדה השמאלית, ואצבעות לשוני החרבה החלו לרדת לעברו של המעיין
הנובע הטבעי והחמים הזה. לשוני החלה לחלוף על פני השטח לרחף
בתוך הסבך הסמיך מנסה למצוא מקום נוח לשתיה.
שערותיי הארוכות מרחפות מעל פני הדרך ואני רואה כיצד בטנך הרכה
עולה ויורדת בקצב אחיד עם תנועות ראשי.

לשוני מוצאת את דרכה ונרטבת מזרם לחות חמה העומק המסתורי מושך
אותה יש לה ישות עצמאית משלה ללשון והכל בעקבות הטעם.
אני מוכרח לעקוב אחרי הלשון היא כנראה רוצה להגיע לאנשהו.
הפה שלך מזמין אני מניח כי העיניים שלך עצומות, אני עוזב את
המעיין ועולה אלייך, עולה עלייך. אני מתקרב, מאיימתלשבור כל
עצם בגופך
ואני יודע שאני אוהב סוף כל סוף אוהב כמו שאני יודע כמו שאני
צריך, כמו שאני רוצה.
אני שוכב לאורך גופך הענוג, וידיי מלטפות אותך בעדנה, אני שוכב
על מיטה קפיצית, כאשר ידיי אוחזות בראשי.
ואני מביט בך וחושב
וכעת כשאני יודע שאת יודעת ש...
שב אליי השקט,
והנפש - שבי לך בשקט.
והרוח  - אף היא.
אני מנחש או אולי קובע שאין זה שקט שמביא את הסער
אלא זאת הרוח החמימה של אילת שגורמת לי לצייר אותך כל כך יפה,
ואני על שולחן הכתיבה המאולתר מציירת את דבר אהבתנו בפסים
נועזים ורטובים.

היום אני חושבת איך הפסים הדקים והעדינים הללו, אלו שאיתם
רקמתי חלומות נהפכו שחורים. על איזו שמש דיברתי שם?
אין לי זמן לחשוב עליך עכשיו יש לי בחינה ועידו סומך עליי
שאלמדו.
אלוהים אדירים אם הוא ישמע איפה ביליתי את הלילה הוא מת
במקום.

שגורמת לי לצייר אותך כל כך יפה, ואני על שולחן הכתיבה המאולתר
מציירת את דבר אהבתנו בפסים נועזים ורטובים.

היום אני חושבת איך הפסים הדקים והעדינים הללו, אלו שאיתם
רקמתי חלומות נהפכו שחורים. על איזו שמש דיברתי שם?
אין לי זמן לחשוב עליך עכשיו יש לי בחינה ועידו סומך עליי
שאלמדו.
אלוהים אדירים אם הוא ישמע איפה ביליתי את הלילה הוא מת במקום.