לפני מספר שבועות דיברנו על פרידה, שירלי ואני.
אולי לא בדיוק דיברנו כי רוב הזמן בכינו.

אין לי מושג, ואני מניחה שגם אז לא היה לי ברור, איך אני עוברת
את הסיוט הזה.
עוד בינואר, כשצ'רלי הספר הידיד שלה בא אלינו, והיא הזמינה
אותו להצטרף לארוחת ערב שאני בישלתי, ולאחר מכן ביקשה להסתפר
אצלו, או סתם לצאת ביחד לדיסקוטק כמו פעם. "צ'רלי הוא רקדן
בחסד" הכריזה לא פעם ולא פעמים. כל צורות הדיבור הללו, הברק
שבעיניים שלה, השפתיים המתעקלות לכדי חיוך מטופש.
היא שוב מתרגשת מכלום, ואני כנראה אצטרך לספוג פעם נוספת בגידה
או מה שלא יהיה, עד לרגע בו היא תתפוס שאני הדבר הטוב ביותר
שקרה לה.

אבל הזמן שבו צילצלו הפעמונים שלי הכי חזק היה היום בו חתמנו
על חוזה לשכירת הדירה בגבעתיים, ברחוב קטן ומקסים מאילו שחוצים
את רחוב הכנסת. בעלי הבית שלנו היו נפלאים ונתנו לנו את התנאים
הנוחים ביותר לשכירות. אני התחייבתי על כל דבר אפשרי בעיניים
עצומות
מיד לאחר החתימה על החוזה היא אמרה לי שיש לה איזושהיא הצעת
עבודה והיא הולכת לברר אותה. אני פניתי להסדיר את עניניי.
הטלפון שלי צלצל. המתווך היה מעברו השני של הקו, הוא בישר לי
כי הצ'ק שלה חזר. ניסיתי לאתר אותה אולם היא היתה בדרכה
לרעננה, לאהבה אחרת שמצאה בינתיים.
כן בזמן שאני, ובזמן שצ'רלי.
מצד שני, יתכן שהם צילצלו חזק יותר כאשר בדירתה הקודמת הסתובבה
יותר מדי זמן לטעמי, בחורה בשם ריקי שחשבה שהיא גבר, היא דיברה
אל עצמה בלשון זכר, וגם על עצמה עם אחרים באותה לשון. היא היתה
נחמדה, במיוחד הציצים שלה אותם ניסתה להסתיר ללא הצלחה. אבל מה
שהכי מצא חן בעיניי זה שהיא פחדה ממני, גם כי היא כל הזמן
ניסתה להתעסק עם בת זוגתי מבלי שאדע, וגם כי כל הזמן טרחתי
להזכיר לה שאני רואה בה אישה נאה, ואין מה לעשות, ככה זה.
אמרתי לה שכל נסיון לשנות מגופה ימיט עליה אסון. היא העדיפה
לשמוע את פטפוטי הביצים של שירלי.
זכותה.