הבגדים הדהויים אשר נחו ברישול מסודר על גופך, הכובע. נראית
כעלה נידף, חשוף לתנועות הרוח הבוגדנית, לכוח עליון אכזר.
נראית מנוצח.
הישיבה השבורה על האדמה, המבט המושפל. רציתי לגשת ולחבק, לחזק,
להרגיע את הרוחות, אך נותרתי במקומי, וכך גם כולם, חלקם
נבוכים, בוהים, תוהים. ואני כמהה לחבק.
התחלת לדבר, וחוכמתך התפזרה לכל עבר עם הפסקות, לחדש אויר,
להתגבר מעט על הרגש, לחזק את המסר.
יותר מכול אנדרטה עיניך הנציחו את הכל. עיניך. כמו בגדיך, היו
דהויות, והגבות עבות ומרושלות, מסתירות במעט את העיניים,
כמנסות להסתיר את תוכנן ללא הצלחה. והניגוד בין החי למת, בין
כל הצומח: הפרחים, העצים, לכל האובד. ואתה, יושב שם בין הכל.
לרגע היה נדמה לי שהאדמה עומדת לבלוע אותך לתוכה. כה חלש
נראית, כה חצוי. אך למרות הכל ראיתי את ההמשכיות בעיניך.
שניינו יודעים - יש בשביל מה להמשיך לחיות, לקום כל בוקר,
לחייך חיוך של גאווה, למרות הידיעה שאותו החצי לעולם לא יהיה
לשלם.

לאבא שכול. שלא נדע עוד צער.