"עלינו להמשיך לרוץ ולמצוא את טבעת הקסמים, אמר החרגול לעכבר
הזעיר. אך אבוי, העכבר לא היה מאחוריו, הוא נעלם, ואיננו
יותר..."
-"מולי, אני לא רוצה לשמוע את הסיפור הזה יותר, תספרי לי משהו
אחר, משהו יותר שמח".
"אבל כבר התחלתי את זה מייקל, ואין לך ספר אחר בבית".
-"בסדר, תמשיכי לקרוא, אבל רק הפעם. בפעם הבאה אני רוצה סיפור
אחר, יותר שמח".
"החרגול, שהיה שמח בעבר, הפך כעת ליצור דיכאוני וקטן. ללא
העכבר, אין לי סיכוי למצוא את טבעת הקסמים, הוא קיטר. החרגול
המשיך בדרכו אל הטירה המכושפת, כדי למצוא את טבעת הקסמים
המפורסמת..."
-"מולי..."
"מה עכשיו מייקל?"
-"את חושבת שהחרגול ניצל את העכבר? שהוא לא באמת היה חבר
שלו?"
"אני לא יודעת מייקל, זה רק סיפור ילדים, וכבר קראנו אותו יותר
מ5- פעמים, למה אתה חושב על זה רק עכשיו?"
-"כי בפעמים הקודמות רק שמעתי אותך קוראת לי אותו, הפעם אני
מקשיב".
"אני יכולה להמשיך לקרוא?"
-"כן".
"החרגול האמין שהעכבר הקטן יחזור לאותו המקום שבו הוא נעלם,
לכן השאיר סימני דרך מרובים, כמו עלים וענפים מהיער. אך לאחר
שכבר עשה את העצירה החמישית וראה שהעכבר אינו חוזר, החליט
להפסיק לעצור, הוא תיאר לעצמו שהעכבר הזריז יגיע לטירה אפילו
לפניו..."
-"את חושבת שהעכבר יחזור?"
"מייקל! תפסיק להפריע לי לקרוא, אני ממהרת ואני צריכה לחזור
לבית בעוד שעה, אם תמשיך להפריע לי אני לא אסיים לקרוא את
הסיפור".
-"אני מקשיב..., אני מקשיב".
"אולי כדאי שאשכח מהמסע המפרך, אמר החרגול לעצמו והתיישב על
סלע אפרפר, שנמצא באמצע היער. אין טעם במסע כזה אם אין עמי חבר
שילווה אותי..."
-"למה הוא קורא לו חבר? הוא בכלל לא הלך לחפש אותו, הוא רק
עצוב שהעכבר לא יוכל למצוא בשבילו את הטבעת".
"מייקל..."
-"אני מצטער, תמשיכי".
"החרגול המשיך לדבר אל עצמו עמוק בתוך הלב, זה עודד אותו קצת,
אז הוא קם מהסלע והמשיך בדרכו אל הטירה המכושפת. החרגול לא ידע
שהעכבר לא נעלם, החרגול לא ידע שהעכבר עדיין שם, הוא לא ידע
שהעכבר תמיד שם, רק שהוא שונה עכשיו..."
-"את באמת כתבת את הסיפור הזה לגמרי לבד מולי?"
"הייתי משקרת לך?"
-"אני לא יודע".
"לא הייתי משקרת לך מייקל, אני באמת המצאתי את הסיפור הזה,
לגמרי לבד".
-"תמשיכי".
"החרגול המשיך לצעוד ולצעוד עד שהגיע לכפר הקטן אחרי היער.
אולי אשאל כאן על העכבר, הוא תהה לעצמו, והחליט להיכנס לפונדק
המהודר. אפשר לעזור לך? שאלה החסידה הנחמדה. אני מחפש עכבר,
עכבר קטן ואפור, הוא היה חברי למסע, אך איבדתי אותו כעת, ואני
חושש שלא אמצא אותו לעולם. ראיתי עכבר קטן ואפור, אמרה החסידה
בנחת, הוא הלך לכיוון הטירה המכושפת. תודה רבה לך חסידה חביבה,
עזרת לי מאוד, החרגול שמח והמשיך בדרכו אל הטירה המכושפת. אמצא
את העכבר וביחד ניקח את טבעת הקסמים, חשב לעצמו ודילג בשביל
העפר מרוב שמחה..."
-"החסידה באמת ראתה את העכבר הקטן?"
"כן. היא באמת ראתה אותו".
-"מולי..."
"מה?"
-"תספרי לי עוד פעם איך נפגשנו".
"ראיתי אותך בפעם הראשונה כשעבדת בפיצרייה, הצעת לי לצאת איתך
והסכמתי, אחרי חצי שנה התחתנו ואז התאונה קרתה לך..."
-"למה לא נשארת איתי מולי?"
"בטח שנשארתי איתך! אני ממשיכה את הסיפור".
"החרגול הגיע לשדה עם באר פתוחה, מתוך הבאר נשמעו זעקות עזרה.
הצילו! עזרו לי, נפלתי לבאר, עזרו לי לצאת! החרגול זיהה את
הקול הצועק, היה זה העכבר, אך החרגול המשיך ללכת, מתעלם מהעכבר
הזועק לעזרה, הרי בכל זאת אין ביכולתי לעזור לו, חשב לעצמו.
עמוק בתוך הבאר ישב העכבר, הוא הצליח לשמוע את הצעדים, ואחרי
שהלך המון זמן עם החרגול, ידע שאלו הצעדים שלו. החרגול המשיך
בדרכו ללא העכבר, המשיך בדרכו לגמרי לבד, למצוא את טבעת
הקסמים..."
-"למה את לא אומרת לי את האמת מולי?"
"תשמע, אני לא יכולה להישאר, אני צריכה ללכת, אני מצטערת,
להתראות".
והעכבר הקטן בכה ובכה, לעולם לא ישוב החרגול, והעכבר, לעולם
לא ימצא. |
