''טוב, עוד כמה זמן מגיעים?''
ככה אני הולכת ושואלת את עצמי.
עד כמה רחוק הוא יכול להיות?
לפתע טלפון, ''נו, איפה את?''הוא אומר לה
''אין, הגעתי כבר לסוף הרחוב, אני לא רואה אותך.''
''פנית שמאלה כמו שאמרתי לך?''
''חחח... אמרת לי לפנות ימינה!''
''וואי, חחח... אז תחזרי ותפני שמאלה.''היא צוחקת
כולי צוחקת, נו באמת.
חוזרות אחורה, כבר מתחיל להיות לי קר.

אני הולכת אליו, זאת הפעם הראשונה שאני מגיעה אליו.
לפני זה הייתי בשיעור ריקוד, שעות של ריקודים, וזה ממש כיף.
הפעם לא באו כולם אז היה דווקא די חופשי ככה לרקוד עם עצמי,
לימדו אותי עוד תרגיל חדש.שרק מצפייה ניסית(?!) להבין אותו,לא
הצלחתי.
אבל הוא לא היה שם, וזה די הרגיע אותי.
ולפני השיעור שעות שחיכיתי לה שתבוא איתי לשיעור, היא בדיוק
התעוררה כשאני הייתי שם... לא נורא, נהנתי לדבר בטלפון עם אור,
היא שיעשעה אותי.
אז באמצע הריקודים החלטנו לנסוע אליו, היא הציעה לי שנלך
אליו.

או, אני כבר רואה אותו שם, הוא מנופנף לנו בידיו!
''טוב, אני רואה!'' היא צועקת!
מתקרבים, חיבוק ונשיקה בלחי, שואלים מה נשמע, מה קורה, מתחילים
להתקדם לעבר ביתו, בכלל השכונה הזאת כל כך עמוסה, כמה בתים
אפשר לבנות בשכונה אחת? וכל הבתים כאילו יצאו מתוך סיפור אגדה
של ארמונות! אני לא אתפלא אם ביל קלינטון יקנה פה דירה.
נכנסתי לבית שלו, ממש בית יפה, גדול, מרווח, מאוד חמים לעומת
הקור שהיה בחוץ.
''וואי, איך חם פה, איזה כיף.''
''בדיוק הדלקתי, לכן, את החימום.''
לא היה אף אחד בבית, או לפחות בסלון.
ישבנו והוא הגיש לנו מים, לא רצינו משהו אחר לשתות.
התחלנו לדבר, על הכול בערך, מילדי הפרחים ועד לצבא.
הוא שם לנו ברקע דיסק של בוב מארלי - ''אתן יודעות, בוב חגג
אתמול יום הולדת! מזל טוב לו!'' - וככה הכול המשיך.
ואני יושבת, הם מדברים. איך הם מצליחים לדבר כל כך הרבה, אני
לא מבינה - ואלו דברים כל כך מעניינים שאני כבר מרגישה כמו
בורה, שאין לי דעה בנושא או שאני לא מבינה בו כלום.
היא מוציאה מחברת עם מלא ציורים, ממש יפים, הוא נותן לה
טכניקות: איך להגביר את הציורים שלה ליותר טובים.
''את גם מציירת?''
''לא בדיוק.''
''עושה אומנות מסוימת?''
''לא ממש... אני סורגת!''
שקר, נלחצתי והופתעתי. לא הייתי כל כך עם ראשי שם, לא ידעתי עם
מה להתחיל. לספר שאני כותבת, מציירת, שרה... לא רציתי, עדיין
לא.
התחיל להיות כבר מאוחר, משהו בערך כמו תשע וחצי בלילה.
והשיחה זורמת, מדי פעם הוא פונה רק אליי ומתעניין ושואל. ואני
מסתכלת, הוא כל כך יפה, עיניו בצבע תכלת, באוזניו אפשר לראות
שהיו לו הרחבות, והשיער הקצוץ, גם מבנה הגוף די טוב.
פעם היו לו ראסטות, מעניין איך הוא היה עם ראסטות בעבר.
והשיחה נהפכת לתוך הלילה, מספר לנו (לי?!) על משפחתו. אני
מתחילה לחשוב יותר, להיכנס יותר ויותר לעומק העניין.

השעה כבר אחת עשרה.
''טוב, אני נאלץ לגרש אתכן, אני צריך לקום מחר מוקדם לצבא.''
''וואי, באמת הגזמנו, ממש התנחלות הקמנו פה.''
''בואו, אני אקפיץ אתכן'', הוא אומר.
''לא, זה בסדר, ניסע באוטובוס'', היא אומרת.
''את רוצה שאני אקפיץ אתכן?'' הוא שואל אותי.
''מממ... כן, למה לא'', אמרתי.
''את רואה? היא מבינה עניין'', הוא אומר לעברה (מה רציתי בזה?
אולי עוד זמן איתו).
נדמה לי שהיחסים ביניהם כל כך קרובים שהייתי רוצה להיות היא,
רק בשביל להכיר אותו יותר ולדעת עליו יותר, אני לא מכירה אותו
יותר מדי.
עולים על האוטו, היא נכנסת מאחורה, מסמנת לי לעלות קדימה, אני
מתביישת ואומרת לה שאני מאחורה, שתינו מאחורה והוא נוהג.
מגיעים לשם והיא יורדת ראשונה, מתחבקות. מזל טוב, אני עולה
קדימה.
נלחצת, קצת לא יודעת מה לעשות, מה לומר, יותר מדי קירבה לידו,
אנחנו בקושי מכירים. מתחילים לדבר על כל כך הרבה דברים,
מוזיקה, צבא, הגענו לתחנה שלי. נשיקה ולהתראות.

ואני על האוטובוס, תוהה מה קורה, מה אני מרגישה, ולא מבינה -
האם באמת יש טעם לדברים שקורים בתוכי?! איך אפשר לבקש מחברה
שתעזור? היא מכירה אותו יותר ממני, מתפדחת.
''נהנתי נורא היום'', שלחתי לה SMS.
''נו, אז קרה משהו אחרי שהשארתי אתכם לאנחות?'' היא שולחת
בחזרה.
אני מנסה לחשוב על תשובה רלוונטית, ''מי יודע, הא?!'' אני
אומרת.