היא עומדת על קצה הצוק, ומשקיפה אל הים. הגלים זזים באי שקט
ומתנפצים ברעש על דפנותיו המשוננות של הצוק. על החול הרטוב יש
קצת קצף של ים. את זה היא לא רואה, רק יודעת.
נזכרת בסיפור על בת הים הקטנה שהפכה לקצף של גל שנשבר. לו רק
הייתה יכולה גם היא!
קצות הרגליים שלה, ממש האצבעות ועוד אולי סנטימטר אחד של כף
רגל, ממוצבות באוויר. הידיים מחבקות קצת את האוויר שמאחוריה,
או לפחות מנסות. היא מישירה מבט אל השקיעה, כאילו כדי לקבל
אישור מן השמש,
וקופצת.

היא באוויר עכשיו. פורשת את שתי ידיה אל הצדדים. עפה כמו
ציפור. בראש שלה מוקרן בהילוך חצי אחורי חצי כרונולוגי, סרט
חייה שלה.

קומה ראשונה. נזכרת בחבר האחרון. בהתחלה בכלל לא חשבה שיהיה
רציני. רצתה קצת פסק זמן ממערכות יחסים כבדות, הן רק הרגע יצאה
מאחת! יום רודף יום, חודש רודף חודש. אפילו להגיד שנוקפות
השנים לא תהיה הגזמה. בעור שיניה היא נחלצה ממערכת היחסים הלא
בריאה הזו. מה זה חשוב? העיקר שיצאה.

קומה שניה. החבר שלפני. שנה מהחיים שלה הוא לקח. שנה! בהתחלה
הכל היה מושלם. הרי הוא רדף אחריה שנים עד שזכה לנשיקה הראשונה
והנכספת! הסצינה שרצה לה בראש מראה את שניהם חבוקים על המיטה,
הוא הרגע גמר, ואין מאושר ממנו בעולם כולו. מתכרבל עליה כמו
תינוק ולוחש "אף פעם אל תעזבי אותי..." והיא מחבקת אותו ועונה
"ברור שלא. אף פעם!". ופתאום, קפיצת ענק חצי שנה קדימה. היא
חוזרת מוקדם מהרגיל הביתה. הוא ישן. קולה של הדלת הנפתחת מעיר
אותו והוא מסתובב אליה. מה זה? הייתכן שעיניה אינן מטעות אותה?
הוא ממש מחייך לקראתה?
"מי אתה ומה עשית בחבר שלי?" היא שואלת, בכלל לא בציניות. בכלל
לא בצחוק. ועוד פעם קפיצה מהירה של חצי שנה. שוב הם במיטה. הוא
הרגע גמר. לפני ששכבו אמרה לו שזהו, יותר היא לא יכולה. היא
עוזבת אותו, והפעם זה סופי! הוא מהנהן. תמיד היא מאיימת סתם...
אבל עכשיו היא הייתה רצינית. הוא עוד מתאושש מהסקס. היא ידעה
שזו הפעם האחרונה, אז היא השקיעה. נתנה לו את כולה, ולשם
שינוי, באמת. היא מתלבשת מהר, לוקחת את התיק, זורקת שלום קצר,
ויוצאת.  אחר כך, ממש אחר כך, סיפר לה ששכב המום וערום במיטה.
אפילו לרדוף אחריה, כשהבין שהפעם היא באמת לא תחזור, לא היה
יכול.

קומה שלישית ורביעית כמו מחוברות. הם היו בחייה, שניהם,
במקביל. הסרט חוזר קצת אחורה בזמן, לנקודה שנכנס השני לחייה.
היא רואה אותו עומד מתנשף, עיניו נוצצות, כולו נוטף מים, כי
חום אימים בחוץ, שרב ממש, ולה התחשק המיץ החדש הזה שהוציאו
בספרינג. תפוז בננה נדמה לה... עושה זום לתמונה, לבקבוק שהוא
אוחז בידו. כן, תפוז בננה. היא צדקה. הוא רץ כל הדרך, שחלילה
לא תתעכב בלתת מרגוע לשפתיה הצמאות למשקה קריר וטעים. ככה הוא
אהב אותה פעם. קצת קדימה בסרט, לא יותר מדי. העיניים שלו
עצובות. בריזה קלילה נושבת, והיא מספרת לו שלמרות שהיא אוהבת
מאוד, בכל ליבה, את השני היא אוהבת יותר. אז שלום. ותודה.
ולנצח תישאר בליבי. כמו שיר. כמו הים.
ושניהם עם דמעות בעיניים...

קומה חמישית ואחרונה.
היא נזכרת בראשון. אהבת חייה, אהבה אמיתית וסוערת. אהבה כמו
שרק בגיל שש עשרה אפשר לדעת...
כשהוא חיבק אותה, הזמן כמו עצר מלכת. כשזרועותיו מסביבה, אין
הר שהיא לא יכולה לכבוש. אף אחד לא יכול לה. אפילו לא אלוהים.
אבל זרועותיו כבר מזמן לא חובקות אותה... אולי יש לו אחרת,
אולי אין. מה זה חשוב? אותה הן כבר לא מחבקות.

ושניה לפני שהיא מתנפצת על הסלעים, כמו היתה בת הים, או הגל,
או הקצף, היא מרגישה את זרועותיו שעוטפות את כולה, בחיבוק
אחרון.