[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אניגמה טרמינל
/
חמסין משוגעת

אמי נולדה פעמים. פעם בשם ג'ואנה ופעם בשם רחל. סבתי קראה לה
רחל משום שהיה זה שם מקובל באותם הימים ולא בשל זיקתה אל הדת
שכן האמינה יותר בטקסים שבטיים ומרקחות משונות מאשר באלוהי
העבריים.
את השם ג'ואנה, מספרים, השדים בעצמם נתנו לה. באופן אישי,
העדפתי את  ג'ואנה ולו רק בזכות שלא הייתה רחל.
כשנולדו איש לא הבחין בהבדל, לשתיהן היה אותו פרצוף אדמדם ולא
מרוצה ובכי דורשני, שתיהן אהבו מחית בננות ושנאו מרק. אולם
כשגדלה אמי ונשלחה לבית הספר נותרו הילדים מבולבלים.
ימים שלמים ישבה אמי שותקת, מכרסמת צמתה ומתבוננת על משחקיהם
ואילו במשך ימים אחרים הייתה בועטת עם הבנים בכדור ומושכת
בשערות הבנות.
כשפגש בה אבי לראשונה, לא השכיל להבין את גודל הצרה. הוא נשבה
אחר עיניה השחורות, ריסיה העבים וריח הפרפיום שטמטם את בינתו.
היה נשרך אחריה ברחובות העיר כמו נער מאוהב בעת שצדעיו נטו
להאפיר וכרסו החלה משתפלת. אבי התאהב בג'ואנה והתחתן עם רחל.
הראשונה נשאני ברחמה והשנייה, ילדה אותי בעצב ובין השתיים שררה
קנאת עולם ואיבה כמותה לא ראיתי.
גרנו בבית קטן עם חצר ושתי תרנגולות. הבית נתון היה לחסדי מזג
האוויר ומצבי רוח. בחורף, קירותיו כמו התכדרו כלפי פנים,
משקופיו טפטפו ואוויר החדרים הדיף ריח טחב.
בקיץ, הצהיבה הגדר והתייבש השמן על השער שחרק כל אימת שמישהו
עבר דרכו. הבית עצמו המה תכונה רבה. לעתים התחרו הנשים על
תשומת הלב של שמוליק, אחי הקטן, ושלי כשפעמים רבות נדרשתי
להכריז על המנצחת. הסתובבתי בדירה כשלפי צמוד עיתון מגולגל
ואני קוראת בקול:
"גברותי ורבותי, צופים נכבדים, היום יש לנו זוכה חדשה בתחרות
והיא..." אז היה שמוליק לוקח מזלג ומתופף בכל כוחו על מחבת
מעוקמת. כשרעש התיפוף הפך בלתי נסבל, הייתי מכריזה על המנצחת,
יום אחד על זו ויום אחר על ההיא.
רחל, שהיא בעצם אמי הראשונה, אהבה באמת שני דברים בחייה:
עציצים מסוג שרך ולגהץ. היא גיהצה הכל: ממחטות אף ותחתונים,
גרביים ומפיות תחרה עדינות, היא גיהצה רגשות ובעיקר פחדים
ותחבה את כולם יחד לארון העץ הנורווגי שהיה בסלון, נעול תמיד.
ערב אחד, כששתינו בסלון, גיהצה רחל את המפות הרקומות שהביא לה
אבי ממזרח ירושלים בטרם נישאו. את המפות הייתה מגהצת מדי חודש,
עוברת על כל הגדילים אחד אחד ומיישרת אותם. לאחר מכן קיפלה כל
מפה והחזירה לארון. על מנת לבדוק אם חומו של המגהץ מספיק,
הייתה יורקת עליו יריקה קטנה ומחכה שתתסוס ברחש. כשגיהצה, נחרט
באמצע מצחה קמט עמוק של ריכוז. הייתה מגהצת וגונחת, מזיזה את
אגנה וטיפות זיעה זערוריות מתנוצצות על לחייה. אותו הערב גיהצה
בריכוז יוצא דופן, הקמט במצחה עמוק מתמיד, וכשסיימה, קראה לי,
והעמיסה בחיקי שלוש מפות רקומות. רציתי להסביר לה שכבד לי. שכל
הגדילים הישרים האלה מכאיבים, אך שתקתי. היא אמרה: "תסתכלי על
עצמך, איך את נראית". התגעגעתי לג'ואנה.
ג'ואנה לא ביקרה אצלנו כבר כמעט שבע שנים. תחילה עוד חיפשתי
אותה בלילות, במיטת הורי, היכן שנהגה לישון מעורטלת למחצה
כששיערה מכסה את הכרית בנחשול מתפתל ופיה מעוקל בגיחוך אולם
במקומה מצאתי את רחל כששערה אסוף בצמה ושפתיה מהודקות זו לזו
בעיקשות מאיימת. פעם אחרונה שביקרה ג'ואנה בביתנו היא רקדה
בסיבובים כל אחר הצהרים, מרימה את שמוליק בקלילות כמו היה
גור חתולים ולא ילד מגודל בן שמונה. הם הסתובבו מהר וצחקו בקול
ואף אני צחקתי. עיניה הנוצצות השתקפו בקריסטלים התלויים בנברשת
שבהול, והדירה כולה זהרה. לבסוף, צווח שמוליק בעונג כשצנחו על
הספה מסוחררים וסמוקי לחיים.
ג'ואנה אהבה ילדים. היא אהבה ילדים ומסיבות ותשומת-לב. אהבה את
אבי שנפטר ולא פחות את אחיו הצעיר שגר מעבר לכביש ונמנע מלהביט
לרחל בעיניים עד היום. מעל כל זה הייתה  ג'ואנה מסוכנת ולא
צפויה. נהגה להכות אותי במרץ אם אמרתי דבר שפגע בה או אם
הזכרתי את שמה של רחל לידה, הייתה שמחה אם היו אלו רק שלושתנו,
היא אחי ואני בבית הקטן שאת קירותיו אהבה אך לא התאימה לאופיים
הסגפני. מעולם לא נשארה בביתנו מעבר לארבע שעות. כשרחל הגיעה
והייתה מוצאת אותה במקומה, הסתגרו שתיהן באמבטיה, מכות אחת
בשנייה ומושכות לעצמן בשיער. ג'ואנה נכנסה לאמבטיה עם מחלפות
פרועות ואש קרב בעיניה ורחל יצאה משם עם צמה מגולגלת ושריטות
על זרועה ופניה.
כשנולדתי, באה לברך אותי שכנה פרסית. היא נעמדה ליד מיטתי
ולחשה, שברה ביצה וערבבה עם פיסת שיער מראשי. לאחר מכן יצאה אל
הרחוב, צעקה צעקות שהחרידו את שלוות השכונה ושברה את הצנצנת על
הכביש. בזאת, סבתי אמרה, זכיתי להגנה מפני עין הרע ושאר צרות
עולם.
לפני מספר שנים ביקר בביתנו רופא. הוא עלה ארצה מארגנטינה
ודיבר מעט עברית. הוא ביקר את אמי כי שמע עליה מפי מכרים
רחוקים ורצה להיווכח בעצמו אם נכונות השמועות. כשהגיע, הסתגרו
השניים בחדר העבודה הישן של אבי במשך שעות ארוכות. כשיצא משם
הביט באחי ובי ברחמים, מיהר לקחת את מעילו והסתלק מבלי לפצות
הגה. מהחדר נשמע קול בכי עמום ולראשונה לא ידעתי למי מהן הוא
שייך.
למחרת התמלא שיש המטבח בצנצנות שעליהן  תוויות מלאות בכתב
לטיני צפוף. ג'ואנה הגיעה מהשוק כשהכנתי לשמוליק ולי חביתות
לארוחת הבוקר. היא ראתה את הצנצנות ופנתה אלי בחשדנות: "שלך?",
היא החזיקה שתיים, מנסה לפענח את הכתוב. "שלך!", התרסתי נגדה.
ג'ואנה נשענה על השיש בכבדות. "מניין?", שאלה, עיניה פקוחות
באיום. "הרופא שהיה פה, עם המבטא, הוא הביא", עניתי, מנסה
להימנע ממחשבות שחורות שטפטפו אל נפשי כמו חומצה מאכלת.
"רופא", מלמלה ולקחה את הצנצנות בידיה. "רופא". עניתי מסרבת
להגיב למבטה הסתום, לאישוניה הבולטים לתוך אוויר
המטבח שהיה כבר עכור מאוד, אפוף ריח שמן שרוף.

"אולי סוף-סוף תשלימו, את ואמא. את ורחל", מיהרתי לתקן את
עצמי.

"אני רוצה שתשלימו. את לא עייפה?",  קמתי לכבות את הגז.

"את מנסה להרוג אותי", יצאה מהמטבח.

למחרת קראתי לרופא כי רחל לא יצאה ממיטתה כל היום. חיוורת
הייתה וורידים קטנטנים האדימו תחת עיניה. שמוליק התרוצץ
ברחובנו ופעה: "אמא מתה! אמא מתה!" ותוך זמן קצר מילאו את הבית
שכנות מבוהלות עם סירי מרק  וחלות לשבת. רחל חייכה חלושות
לכולן ואסרה על שמוליק לצאת מחדרו. הרופא בדק לה את הדופק,
מישש את צווארה והכריז על חופש מוחלט מכל עבודה. כשיצא מהבית
התבונן עלי בעצב והניד את ראשו. "את והאח, מסתדרים ככה?", לא
הבנתי למה התכוון אך הנהנתי בראשי. הוא חייך והלך לדרכו מפקיד
בידי שתי צנצנות. תני לה כדור כל שעתיים פעם כזה ופעם כזה.
רחל ביקשה שאקרב לה את קרש הגיהוץ למיטה ואוציא מהארון את
המפות הרקומות וכל אותו הלילה גיהצה ונאנחה. את הכדורים שמרתי
מתחת לכרית שלי חוששת לתת לה וחוששת לזרוק. כנראה שהכמות שלקחה
ג'ואנה הספיקה לשתיהן משום שפעם אחרונה שהיא באה היה זה רק
באזכרתו של אבי.
נכחו בה פרט לאמי לאחי ולי עוד חמישה אנשים. בגילוי המצבה
הגיעה ג'ואנה והשתיים רבו שוב, מקללות ומתגלגלות ליד המצבות
ובחלקות, כשכולנו מתבוננים בהן ואיש לא מנסה לעצור בעדן. רחל
ניצחה גם בקרב ההוא וג'ואנה עזבה לתמיד ויותר לא שבה. אמי
קיבלה חזות אחת אחידה ופרט לצלקות על זרועה דבר לא העיד על מה
שעברה כל אותן השנים ועם מי חלקה את צלמה.

בעוברי בפעם האחרונה בקרבת הבית ההוא, ואני כבר אישה בוגרת,
דימיתי את הבית לזקן שאיבד את מקלו, נשען בתשישות על הגדר
המתקלפת. היו שם עצי צפצפה שהצהיבו, חמסין שדעך וקולות אמי
שנולדה פעמיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמעתי שמעבירים
את משרדי במה
חדשה לטיימס
סקוור.
ואללה -
אטרקציה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/3/06 13:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אניגמה טרמינל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה