זה סיפור עצוב, זה סיפור כואב - זה הסיפור שלי.
אם לא תעמדו בזה, אל תקראו... כי אין לי חיים ורודים... אבל גם
לא שחורים... הם אפורים, זה מה שרע בהם, הם לא סגורים על
עצמם... וככה גם אני - לא סגורה אם בא לי לחיות את החיים
האלה...

הכל התחיל לפני שנתיים, אבא ואני נסענו לקניון לקנות בגדים
למסיבת סיום שלי... זה היה כל-כך חשוב לי, רבתי איתו לקנות את
הבגדים הכי יקרים והכי יפים שאפשר מתי שאני רוצה ואיפה שאני
רוצה... ורציתי לעשות את זה באותו יום ובאותו קניון... אז אבא
בא...
קנינו את הבגדים... בדיוק מה שרציתי. הייתי הכי שמחה בעולם
ותיארתי לעצמי את אמא ואבא יושבים במסיבה ומסתכלים בגאווה על
הבת שלהם שנראית כל-כך יפה. תיארתי לעצמי את הפרצופים של כל
הבנות בשכבה כשהן יראו אותי... הן ימותו מקנאה וירצו להיות
אני...
אחר כך ישבתי עם אבא לאכול ואז יצאנו מהקניון...

בדיוק כשעברנו את הדלת היציאה מהקניון ראיתי שהשארנו את השקית
עם האיפור בשולחן בו אכלנו. ביקשתי מאבא שייכנס שנייה להביא
אותה והוא הסכים. חייכתי אליו וכמו תמיד הוא אמר "החיוך הכי
יפה בעולם! בשביל החיוך הזה אני אעשה הכל..." והסתובב בחזרה
לכיוון הקניון...

בדיוק אז, כשהוא כבר עמד להיכנס ראיתי אותו - אדם עם מעיל עור
שחור וזקן... הוא נראה מוזר... הוא נעצר שנייה והסתכל לי ישר
בתוך העיניים. היה לו מבט מוזר... הבעה מוזרה... כאילו רצה
להגיד לי משהו... התרחקתי ממנו, חשבתי שהוא סתם איזה סוטה...
ואז הוא חייך אליי,
והתפוצץ.

לא ברחתי, לא צעקתי, לא בכיתי, לא צחקתי, פשוט לא הרגשתי
כלום...
כשהתאוששתי ראיתי אותו שם, את אבא שלי, שוכב על הרצפה מלא בדם
ובגדיו קרועים ופשוט חייכתי. הרי בשביל החיוך שלי הוא יעשה
הכל... אז שיקום כבר! שיקום אבא שלי! "קווום אבבבבבבבבבבא קוום
אני מתחננת... תראה איך אני מחייכת יפה... בדיוק כמו שאתה
אוהב... קום.. ק..." עכשיו כבר לא עצרתי את זה... לא יכלתי
לדבר יותר... בכיתי.

הבכי לא הפסיק לרגע במשך שבועיים שלמים... בלוויה הוא גבר,
בשבעה הוא היה רגוע מתמיד; ישבתי והדמעות ירדו גם בלי שארגיש
ובלילות פחת ולרגע מסוים חשבתי שהפסיק אבל בבוקר הייתי קמה
לכרית רטובה ואז אחרי שבועיים הגיע יום המסיבה - מסיבת הסיום.

באותו ערב התנהגתי כמו רובוט.
כמו רובוט לבשתי את הבגדים שקניתי עם אבא... חשבתי שאיראה בהם
מושלמת אבל הייתי כל-כך מכוערת בבגדים האלה... בבגדים שהרגו את
אבא שלי...
כמו רובוט נעלתי את הנעליים שקניתי עם אבא... חשבתי שהן ייראו
מושלמות על הרגליים שלי אבל הייתי כל-כך מכוערת בהן... בנעליים
שהרגו את אבא שלי...
הגעתי למסיבה וכולם בחנו אותי והסתכלו עליי... ממש כמו שתמיד
רציתי שכולם יסתכלו, אבל לא רציתי שזה מה שהם יחשבו... אני
זוכרת שרציתי שיקנאו בי... על השמלה ועל הנעליים ועל ההורים
הגאים... אני זוכרת שרציתי שהם יתפללו להיות כמוני...
אבל כל מה שרציתי זה להיות במקומם... אפילו לדקה... לקום בבוקר
המסיבה עם שני הורים בבית... לצאת בחיוך כשאבא מסתכל עליי במבט
אוהב, להגיע למסיבה עם שני הורים... לא אכפת לי גאים או לא
גאים... יפים או לא יפים... העיקר עם שני הורים.

האמת... שהיום כשאני חושבת על זה, אחרי שהתבגרתי בכמה שנים אני
מבינה שכל מה שבאמת הציק לי זה שאבא הלך לקניון בגללי... רבתי
איתו כדי שנלך לקנות בגדים באותו יום ובאותו קניון... ובגלל
העצלנות והחיוך הדפוק שלי הוא נכנס לקניון בחזרה... כי "בשביל
חיוך כזה יפה הוא יעשה הכל..."
בגללי אבא מת... ואני אפילו לא אמרתי לו תודה וסליחה...
על זה שהוא מת בגללי... הוא מת במקומי...
כי אבא... מת.