יש רגעים כאלו, שהכול נראה בהם אותו הדבר. אתה מביט אחורה
וקדימה על ציר הזמן, והקוהרנטיות ממש בוהקת בעיניים, מסנוורת
כל יכולת להבין מתי זה התחיל ומתי זה ייגמר. והכול צף מסביב,
ואתה מנסה חזק להושיט יד, אבל הכול נשאר ברמת המטאפורה, כמו
שאמר פעם איזה בחור קטן עם קואלה.

יש רגעים כאלו, שאתה פשוט לא יכול לצאת מתוך הלופ הזה. אתה
מנסה, אתה חותך את הקו האינסופי הזה, את מתחם הקוביות הלבנות,
אבל כלום לא עוזר. אתה חותך אותם במספריים, בסכין, בגרזן. אתה
מבתר אותם לאלף חתיכות, אבל הם בשלהם - חוזרים להיות קו אחד
ארוך, מתחם אחד שלם של קוביות לבנות.

יש רגעים כאלו, שמרוב בלבול, אפילו אתה לא יודע מה רצית. לא מה
רצית לפני שנייה, ולא מה רצית קצת לפני כן. והבלבול הזה יכול
לנבוע מהעובדה שהכל נראה אותו הדבר, והעיניים מתעתעות, ואתה
פשוט מאבד ריכוז, ובאותה נשימה זה יכול להיות בגלל שההיא שקטעה
לך את רצף המחשבה מלטפת לך את הראש ואומרת שהיא אוהבת אותך.

יש רגעים כאלו, הם קיימים, והם יכולים להימשך שנייה או שתיים,
ולפעמים הם נמשכים שעה או שעתיים. וכשהמצח בוער מחום זה יכול
להימשך שעות על גבי שעות, ואז אתה מוצא את עצמך מסתובב חסר
מנוחה, סובל מחום השעה. ולפעמים הם נמשכים רק איזה חמש מאיות
השנייה, ואז, למרות שהם אינם וישנם, ואינך יכול להסביר מדוע
ולמה, אתה יודע שהם היו, ואתה יודע שהם יחזרו.

יש רגעים כאלו, מרובעים ועגולים, לבנים ושחורים, רציפים
וקטועים.

וציפורים מתות שעפות פרבולית לא ימנעו אותם.

וגם לא פונקציות ששואפות לאפס.

וגם לא בחורות גונחות.

וגם לא אקליפטוס

בוד

ד.