שנה למותו של דון, כלבי הנאמן והיקר. אני מתגעגעת אליך מאוד,
אתה היחיד שהיה מעלה חיוך על שפתיי. אהבת אותי באמת ובתמים.
חמש עשרה שנים היינו יחד, בלי גוזמה, באמת היית כבן אדם.
סיפרתי לך סיפורים והיית מקשיב בקשב רב ומדבר איתי עם עיניך.
היית נחמתי היחידה. פעם לקחתי אותך בזרועותי וסיפרתי לך סיפור
מיוחד. היו היו לי שלוש ציפורים יפות ומלאות שמחה. טיפלתי בהן,
דאגתי לכל צרכיהן, שמרתי שאף נוצה מנוצותיהן לא תיפול, והן
אהבוני על כך. אולי רק דימינתי את אהבתן. כעת אני יודעת
שהישלתי את עצמי. אז יום אחד, בקומי ממיטתי, על אדן החלון,
ראיתי שני עורבים מכוערים וציפור אחת יפה. העורבים התנפלו עלי,
ניקרו את פני בחוזקה ועפו להם. הציפור היפה היססה רגע ועפה
לכיוון ההפוך. כעבור הרבה זמן, הציפור היפה חזרה אבל זה היה
מאוחר מדי ומעט מדי, והתוצאה היתה נמוכה מדי. ואתה כלבי, היבטת
בי בעיניים לחות, התרוממת ונישקת אותי. אתם, שני העורבים, כאשר
אלך למקום שאין ממנו חזרה, אתם אל תעלו לקברי ואל תאמרו קדיש.
אבל אתה כלבי היקר הלכת ממני בכבוד. כנראה אצטרף אליך כקרוב כי
באמת אין בי יותר כוח, במצבי אני גם אם הייתי מברזל - הייתי
מתכופפת. אז כנראה הגיע הזמן להתכופף. כל חיי נפלתי וקמתי
נפלתי וקמתי, הפעם כנראה לא אקום. זה הסיפור, אולי נתראה
בקרוב. אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת, אמא שלך.