מוקדש לג'ון איזידור.

אני חושב שאניח כעת את העט, חשב לעצמו.
-"סיימתי", לחש, אולי לא רק לעצמו.
אני חושב שזה הסוף, לא? הרהר בשיא הרצינות שיכל למצוא באותו
הרגע. הוא נשא את עיניו לשמיים המקסימים והמכשפים, מלאי
הכוכבים של הערב נטול העננים. המראה הזה עודד אותו קצת, כנראה,
כי האמין שנותר לו עוד לאן ללכת. זה לא הסוף.
-"אני סומך עלייך", קרא כמעט בלי קול לירח, וכן - גם לעצמו.
לפני שהבין זאת, מצא את עיניו דומעות מעט. הוא ניסה לעצור
אותן, אך התקשה בכך - אז הפסיק לנסות. ברגע הראשון הוא עוד
ניסה להבין את הסיבה לדמעות, משום ששכח מה הביא אותו לאחוז בעט
- וכן גם לעוזבו.
הוא נשכב על הדשא הקריר, הלח והרך, הרפה את שריריו, ונתן להן
לזרום. כל אותן טיפות, ספק מבוזבזות, נטפו ללא הבחנה, וכמעט
ללא אכפתיות או דאגה, מכיוון שהאמין שאין מה בכך.
זה מאוחר מדי.
הוא החזיר את עיניו אל הירח הכמעט-מלא, היפהפה והעצום בגודלו,
כמעט באופן בלתי רגיל. המחזה שיווה לו תכונה פנטסטית.
הוא הבין, רק כעת, עד כמה רחוק ממנו עמד הגוף השמימי ההוא.
ובכל זאת, לא הרגיש כלל מרוחק. הוא אפילו הרגיש קרבה כלשהי,
הבנה אולי.
הוא חשב; האם כל אותן מחשבות, הן רק הצורך שלי להתחמק ממה
שבאמת חשוב - ברגע זה בכל אופן.
ואולי הוא מתחמק ברגע זה ממש.
-"שיט!", גידף בזעם, ואולי גם בעצבות. "שכחתי שלא שלחתי את
המכתב. לעזאזל", המשיך בדרכו חסרת התרבות.
טוב, חשב לעצמו. עכשיו צריך שוב לקום.
אולי אני אשלח אותו מחר? הרהר בתמיהה. אך לאחר שחשב על זה
קצת, הבין, כמו מקודם, שזה כבר יהיה מאוחר מדי.
הוא נפרד מידידו המרוחק, הבודד והעגול-כמעט, והלך לתיבת הדואר
הקרובה, ממש בקצהו השני של הפארק.
הטיפות, שעד כה זרמו ללא הרף, השאירו אחרי כל צעד שלו, שובל
עדין, זעיר ומלא ברק. למרות שהיכנשהו הוא כנראה היה מודע לכך,
הוא לא נתן את תשומת ליבו לדבר. אולי שוב- התחמק.
-"יופי", אמר לעצמו, אך פנה לתיבת הדואר. "זה בפנים. אני יכול
להירגע ולחזור עכשיו לדשא", המשיך.
"מה אתה חושב שהם יגידו על זה?", לחש לחברו המושלם-כמעט.
הוא שב לגומחתו חסרת-הצורה, שהשאיר גופו הכבד בדשא הרך,
המצהיב. לא היה לו נוח. צלצלו לו האוזניים והוא התחיל להרגיש
מסוחרר, קצת בחילה.
טוב, אולי לא הייתי צריך להרחיק לכת כל-כך, חשב.
אבל זה בדיוק מה שרצה - מילולית או לא.
-"האם זה היה שווה את זה?", מלמל בשקט-בשקט, כמעט חרש.
לא הייתה תשובה.
הוא אפילו לא הצליח להתחמק, ולחשוב על משהו אחר.
כרגע, זה כבר מאוחר מדי. מה שנעשה- נעשה.
הוא הביט למעלה.
-"למה אתה לא -
אבל?...", ניסה, אך התקשה למצוא את המילים הנכונות.
שקט.
כנראה שגם הוא לא ידע מה להגיד.


-"עוף לי מהדשא, נרקומן מטומטם!", הגיח השכן מלמעלה בשאגה
פתאומית, בקול צורם וסמכותי.
-"א-אב-בל ח-חיכיתי הרב-בה זמן ל-לדבר אית-ך-ך", גמגם בחוסר
אונים מוחלט.
כך זה היה תמיד, כשהיה עליו לעשות משהו שידע שהוא חשוב.
-"מעניין לי ת'ביצים, ילד, 'סתלק מכאן, אני עסוק עכשיו", אמר
ההוא מלמעלה בקוצר רוח.
-"א-אבל אנ-ני מחכ-כה כבר ש-שנים ב-בת-תור, כמו כולם", ניסה
לומר בצורה הברורה ביותר; שלא יהיו שום אי-הבנות. "א-אפי-ל-לו
כ-כ-כתבתי ל-לך מכ-כתב", המשיך וניסה.
-"אמרתי לך. אין לי זמן, ותזהר לא לדרוך על הפרחים, בחייאת
רבאק - שנים אני מגדל אותם", אמר מעט יותר ברוגע, אך עדיין -
הסמכות נשארה בקולו, כמו גם קוצר-הרוח המשווע.
-"א-ני מ-מצ-טער. א-ב-בל רק רצ-ציתי ל-לשאול אות-תך ש-שאל-לה",
כמעט איבד את הכרתו על שהצליח להוציא זאת מבלי להיעצר.
-"אולי אחר כך, אני מאחר לעבודה. לא היית רוצה שערוץ 2 יפסיק
פתאום לעבוד, אה? טוב אני חייב לעוף, תזהר על הפרחים", אמר
כשהוא כבר מתחיל להסתובב הצידה, ופותח את מכוניתו החדישה
והמבריקה.
-"ל-לה-ת-ת-תר-ראו-ת", לחש כשדמעות החלו להתגודד סביב אריחי
עיניו.
הוא באמת עסוק, יש לו עבודה חשובה. אני לא יכול לחשוב שיהיה
לו זמן לכל אחד, ובטח שלא לאדם פשוט כמוני, חשב, בניסיון לנחם
את עצמו.
אולי אני אחכה לו כאן, עד שיחזור. אז הוא יהיה חייב להתייחס
אליי, לא? חשב בפרץ פתאומי של תיקווה.
-"מה אתה אומר, חבר, למה הוא כל כך עסוק ולא יכול אפילו להקשיב
לי פעם אחת?", שאל כשהוא מרים את ראשו למעלה ותר אחר חברו
המשקף את התקווה שנמצאת מעבר לקו האופק.
אולי אני אלך לאולפנים של ערוץ 2 ואדרוש שידבר איתי? אעמוד על
שלי פעם אחת! זה מגיע לי! חשב כמעט בזעם.
הוא התחיל לרעוד רק מעצם המחשבה הזאת. אני אוכל להתמודד איתו,
שם, כשנמצאים איתו כל העוזרים שלו?
-"אני לא יודע בקשר לזה. אולי אני אעזוב את זה? זה לא
עד-כדי-כך חשוב", אמר בקול רם, מחכה שמישהו יחלוק על דעתו
ויגיד לו לפעול אחרת.
לא! אני אלך אליו למשרד ואגיד לו בדיוק את מה שאני חושב, עליו
ועל כל העסק הזה שהוא מנהל, חשב בהתלהבות שמזמן כבר לא חש
בה.
הוא עצר מונית שבמקרה הגיעה לאזור הנידח הזה של העיר. מעניין
איך היא ראתה אותי כשהיא טסה במהירות הזאת.
-"ת-תש-מור את ה-העודף".
-"תודה, בחור צעיר. לחכות לך כאן, עד שתשוב?", שאל בנימוס.
-"אה, ל-לא, לא ת-תו-ד-דה. לאי-פ-פה שאני הול-לך אני לא זק-קוק
יותר למ-מונ-נית. אבל אולי אתה יודע ב-באי-ז-זו קומה
המשר-ד-דים של ה-ה-נהלת ערוץ 2?", שאל בהתלהבות וכמעט שכח שהוא
מגמגם.
-"אני חושב שבקומה האחרונה. הקומה השלוש עשרה, נדמה לי", אמר
והחל לנסוע כשהוא סוגר את הדלת, מבלי לחכות לתגובה.
-"ל-לה-ת-ת-ר-ראו-ת", לחש בהפתעה מעורבבת בתמיהה.
טוב, העיקר שהגעתי. מה אני אגיד לו כשאני אפגוש אותו? לא
חשבתי על זה כמו שצריך, אולי אני אלך לפני שאני אסתבך עוד
קצת?
-"לא!", ניסה לעודד את עצמו. "אני לא אוותר עכשיו שאני כבר
פה!", הזריק את המוטיבציה ממש אל תוך הוריד, כעם מזרק חלוד
ומשומש. אני אלך אליו ואגיד לו את מה שאני חושב, ויהיה מה
שיהיה.
הוא צעד בגאווה ובנחישות אל עבר כניסת הבניין המעוטרת בכל מיני
יצורים מכונפים עם שיניים ארוכות ומחודדות, כאילו יצאו מתוך
ספר אגדות עתיק.
הוא עצר, לכאורה, להביט ביצורים המבעיתים שניצבו מעל דלת
הכניסה, אך למעשה, היה זה החשש שעצר בעדו מלהמשיך בהליכתו
המהירה וחסרת הדאגות, אל עבר מנהל הערוץ השני, בכבודו ובעצמו.
הוא הושיט את זרועו הרועדת אל ידית הדלת, אך זו נפתחה מעצמה,
כמזמינה אותו להיכנס.
הוא נכנס פנימה, לאחר היסוס קל, והחל שוב בצעדתו
מפגינת-הנוכחות אל תוך הלובי של הבניין הגבוה.


משנכנס לתוך לובי הבניין, הבחינה בו הפקידה הממונה, כנראה, על
קבלת האורחים הנכנסים לבקר את הפקת הערוץ השני.
-"אפשר לעזור לך?"
-"א-אנ-ני ר-רוצה ל-לדב-בר עם המ-מנ-ה-הל, בבקשה".
-"אני מצטערת, הוא עסוק כרגע. הוא לא יכול לקבל אורחים", אמרה,
אפילו מבלי לבדוק ביומנה, והחלה להתעסק בענייניה, כמדגישה
שעליו לחזור על עקבותיו וללכת.
-"ט-טוב, א-אנ-ני מבין", אמר כה בשקט, עד שהפקידה לא שמעה אותו
- או התעלמה, והחל להסתובב אל עבר הדלת שממנה נכנס.
לאחר שעבר רק מספר צעדים ספורים, אחז בו הרצון לעשות בדיוק את
ההפך מאת שעשו רגליו. הוא פתח בריצה קלה אל עבר המעלית, בלא
אומר דבר.
הפקידה, שכלל לא שמה לב אליו עד שלחץ על כפתור המעלית, החלה
לצעוק: "עצור! אתה לא יכול לעלות אליו בלי לקבוע פגישה!".
אבל הוא לא שמע. הוא היה נלהב מדי ממעשיו עד כי שמע אך ורק את
רעידת עצמותיו המתרגשות.
עוד מעט אני אדבר איתו, ואגיד לו את כל מה שאני חושב.
ובתנועה נרגשת, אך נחושה, שלח את ידו ולחץ על הכפתור שענד את
הספרה '13', וצפה בפקידה שאצה לקראתו, בידיעה שלא תגיע
בזמן.
ההמתנה ההיא במעלית הרגישה כמו נצח. הוא חיכה בקוצר-רוח משגע
שהדלתות ייפתחו, לכן השגיח עליהן מבלי להניד עפעף - שמא ייפתחו
ותידחה פגישתו עם המנהל שלמעלה, בעוד מספר שניות.
כשנפתחו לבסוף הדלתות, הוא פרץ בהליכה כה במהירות עד שנתקל
בשני בחורים נחמדים, לבושים בחליפות ושיערם מסורק.
-"אתה בסדר, בחור?", שאל השמאלי שביניהם. "אני גבי", המשיך בלי
לחכות לתשובה, תוך שהוא מחווה בידו אל תגית השם שהייתה נעוצה
בחולצתו, שנשאה, ליד שמו, את רש"י התיבות 'עו"ד בס"ד',
באותיות מעוטרות. "עו"ד בכיר", הוסיף.
-"א-נ-ני מ-מצט-טער", אמר על שנתקל בשניים.
-"אל תדאג בקשר לזה", אמר הבחור השני, "אם תצטרך אי-פעם; תרים
צלצול", סיים והושיט לו כרטיס ביקור קטן ומקושט באותיות וספרות
כסופות וזהובות.
'מייק-אנד-גבי, עורכות-דין מטעם בית-המשפט העליון', קרא
מעל הכרטיס.
וכשהרים את ראשו, הם כבר לא עמדו מולו. הוא רק שמע את שניהם
קוראים, בקול אחד: "תחשוב על זה", ואת דלת המעלית נסגרת
מאחוריו.
-"ל-לה-ת-ת-ר-ראו-ת", לחש לעבר המעלית, שדלתותיה כבר נסגרו.
עכשיו איך אני מוצא את המשרד שלו?
יהיו שם שומרים?
הוא יכעס אם אקפוץ כך לביקור מבלי שקבעתי פגישה?
מה אם הפקידה ההיא מלמטה תעלה למעלה ותגיד לשומרים שעליתי בלי
רשות?
שוב הוא התחיל להרגיש מסוחרר, אוזניו צלצלו וכאב ראש תקף אותו
בפתאומיות.
הוא התחיל ללכת בזהירות, שלא יראו אותו, במידה והיו, אנשי
האבטחה. הוא הלך בדרך היחידה שהייתה - ישר, ועוד קצת ישר לאחר
מכן. הוא הגיע לדלת, וראה אור מציץ מתחתיה כשטיח מזמין ביום
חורף קר וגשום. הוא שלח יד לידית הדלת וחיכה שתפתח מעצמה, כמו
הדלת שבכניסה. אך הדלת הזאת נשארה דוממת. הוא היסס לרגע אם
לדפוק עליה או פשוט לסובב את הידית. אבל אז החליט שלדפוק יהיה
חסר תכלית, מכיוון שאין הוא מוזמן בין כה וכה.
הוא עצם את עיניו, סובב את הידית לאט לאט, והחל להגיד:
"א-אד-אדוני?..."
ומיד נפתחו עיניו, כשצליל חריקה ארוך וחדגוני נשמע. אולי צריך
לשמן את צירי הדלת.
-"כן, עכשיו אני פנוי", אמר הבחור מהמשרד, שבקומה העליונה.