היא פסעה לה על החוף

בין שבילי הדמיון,

בין שבילי המציאות,

בין שבילי העצב והשמחה..



עדיין מהרהרת לאן תפנה

פונה אל ליבה בשאלה

איזו דרך היא הדרך הנכונה...



פוסעת היא בשביל הדמיון

מדמיינת את עצמה בשמלה לבנה,

ואת אהוב ליבה עונד לה את הטבעת,

ולוחש לה שבועה

הופך אותה לאישה



פוסעת היא בשביל המציאות

מסתכלת על גופה

העטוף בשמלה לבנה

הרי רק לפני שעה

הדמיון כמעט הפך למציאות

הוא כמעט שם את הטבעת,

כמעט לחש לה שבועה...

כמעט הפך אותה לאישה



פוסעת היא בשביל העצב

היא מרגישה בודדה עזובה ומושפלת,

כאילו... אין עתיד לפניה

כאילו היא מתה



פונה היא לשביל השמחה

האחרון ברשימה,

היא מרגישה טוב עם עצמה

יש בה תקווה,

תקווה לאהבה חדשה

היא מרגישה את החוזק ואת ההצלחה

היא כבר רואה את האור בקצה המנהרה



ואז היא שואלת

הפעם את עצמה...

האם להמשיך לצעוד בשביל העצב?

היא רוצה לבכות עליו קצת

לחלום עליו,

ל"חוש" אותו,

אבל עדיין היא יודעת

שאם תפנה לדרך העצב,

החזרה לנקודת הבחירה תהיה קשה

ושהיא לא תישאר שם קצת



ושוב עולה השאלה...

האם לצעוד בשביל השמחה

היא יודעת שהיא חזקה

שהיא תתגבר,

היא לא תוותר,

ושהאושר שוב

ימתין לה בפתח ליבה

ושיבוא יום בו היא תהיה אישה

ואז היא לא תדמיין

דמיונות אסורים

היא תחייה את המציאות!

היא לא תהיה עצובה

כי לא יהיה לה על מה

היא תהיה מאושרת

אם היא רק תבחר



בדרך השמחה



ואכן היא הגיעה להחלטה

היא בחרה את דרך השמחה...

אבל היא לא צעדה בה...



היא פשוט רצה,

רצה לכיוון



האושר