הסיפור הבא הוא לא על ארצות רחוקות, נסיכים שמצילים נסיכות,
חיות מדברות, רגשות, אהבה, שנאה, מוות, בגידה, אונס, חברות,
פוליטיקה ואפילו לא על גויאבות.

הסיפור הבא הוא על הדיירים בבניין מס' 13.

על מנת שתבינו טוב יותר במה שמתרחש, עליכם לדעת בבניין מס' 13
יש חמש דירות רגילות (ארבעה חדרים לא כולל סלון, שתי מקלחות
ומרפסת) ופנטהאוס אחד.

בדירה 1' חיה משפחת כהן. לבעל קוראים מוטי ולאשתו רחל. יש להם
שלושה ילדים. לבכור קוראים אלעד והוא בכיתה יב'. שבוע שעבר הוא
נפל בגיבוש לצנחנים/דובדבן ועכשיו הוא רוצה ללכת לגולני.
לאמצעית קוראים בת-אל והיא בת 15. לפני שבוע היתה הנשיקה
הראשונה שלה. זה היה עם ילד בשם עופר והיה לו ריח רע מהפה.
לילדה הקטנה במשפחה קוראים נטלי. היא עדיין בגן והמשחק האהוב
עליה הוא תופסת צבעים. מוטי בוגד ברחל עם סמדר, אשתו של ראובן
מדירה 5'.

בדירה 2' גרים זוג קשישים. לגבר קוראים שלמה והוא ניצול שואה.
הוא היה אז רק בן 9. משפחתו הצליחה לחמוק מידי הגרמנים וברחה
לארץ ב-1944. לאישה קוראים בתיה, היא דור שישי בארץ והייתה
פעילה בשורות "ההגנה". היה להם בן, דותן, שהיה לוחם בסיירת
אגוז. באחד המבצעים בלבנון, הג'יפ שלו עלה על מטען צד והוא
נהרג במקום. זה קרה לפני 11 שנה. עד היום, במיוחד בתקופות
החגים, אפשר לשמוע את בתיה יוצאת בלילות למרפסת ובוכה. חוץ
מזה, שלמה הוא ראש ועד הבית של הבניין. הוא שונא את דפנה מדירה
4' כי פעם אחת היא נכנסה עם האוטו שלה בפנס הכניסה של הבניין
ולקח לו חודש שלם להחליף אותו.

בדירה 3' כרגע אף אחד לא גר. לפני שבעה חודשים חיו שם זוג צעיר
בשם קובי ומיכל. מיכל היתה עורכת דין צעירה ולכן נהגה להגיע
הביתה בשעות מאוחרות. קובי טען בפניה שהיא אוהבת את עבודתה
מאשר אותו אך היא לא הקשיבה ואמרה שהיא סך הכול מעוניינת לפתח
קריירה. יום אחד נמאס לו וכשהיא חזרה הביתה הוא דקר אותה למוות
עם מקל סריגה 54 פעמים. מאז הרצח אף אחד לא העז להשכיר את
הדירה. מיכל היתה בהיריון שלושה חודשים, אבל הילד לא היה של
קובי, אלא של הבוס שלה.

בדירה 4' גרות זוג לסביות מושכות בשם סיגל ודפנה. יש להם חתול
לבן בשם אוסקר והן שוקלות ברצינות לאמץ תינוק. ההורים של דפנה
לא מדברים איתה כי הידיעה שהבת שלהן היא לסבית לא מתקבלת אצלם
על הדעת. זה לא הפריע לה וחיבתה לבנות לא פסקה. לעומת זאת,
סיגל תמיד הרגישה שהיא נמשכת יותר לבנות, אבל הבינה זאת סופית
לאחר שנאנסה. יום אחד, היא עמדה בטרמפיאדה ולא היה מסביב אף
אחד. מישהו תפס אותה וגרר אותה אחורנית. היא ניסתה לצעוק
ולהיאבק אבל הוא אחז את פיה וגופה כל כך חזק שזה לא עזר. הוא
לקח אותה לשיחים, נתן לה מכות רצח, שבר לה יד ושלוש צלעות ואנס
אותה בברוטאליות. היא שכבה בבית חולים חודשיים וחצי ושם הכירה
את דפנה, שהיתה אחות במחלקה שלה. דפנה היתה יושבת איתה מידי
יום, עוזרת לה להתקלח, מדברת איתה ועוזרת לה כמה שאפשר להתאושש
נפשית מהמקרה. היא ידעה שדפנה היא המלאך שישמור עליה. לאחר
שיחרורה מבית החולים, הן החלו לצאת הרבה, התאהבו ולבסוף עברו
לגור ביחד. הכינוי של סיגל לדפנה הוא "נסיכה".

בדירה 5' חיה משפחת גולדברג. לאבא קוראים ראובן, לאימא סמדר
ולהם שתי בנות, נגה ושירן. ראובן הוא סגן ראש-העיר ועוד שנתיים
הוא מתכונן לרוץ לכנסת. נגה, בתן הגדולה, בת 23 וכבר אינה גרה
בבית. היא טסה להודו אחרי הצבא, לקחה שם טריפים ועד היום היא
חושבת שהיא גויאבה. היא נמצאת במוסד לחולי נפש. הבת הצעירה,
שירן, נמצאת כרגע בכיתה ט'. היא ובת-אל מדירה 1' חברות טובות
ולומדות ביחד באותה שכבה. היא נורא שמנה יחסית לשאר הבנות
בכיתה ולכן אינה פופולארית כל כך בקרב הבנים. לפני  כמה ימים,
כשבת-אל סיפרה לה שהיא התנשקה עם עופר מהשכבה, היא הביאה לה
סטירה מרוב קנאה והלכה הביתה לבכות.

אני גר בפנטהאוס. לבד. בלי הורים. בלי אחים.
כלומר, יש לי הורים ואחים אבל אף אחד מהם לא גר איתי.
הוריי עזבו לארצות הברית לפני שנה וחצי. הציעו לאבא שלי עבודה
שם ורק טיפש היה מסרב לה. הם גרים במנהטן, מתנהגים כמו זוג
צעיר למרות ששניהם מעל גיל 50 ונהנים מכל רגע. אבא שלי נוחר
כמו נגריה כשהוא ישן ואימא שלי לוקחת כדורי שינה ועדיין לא
מצליחה להירדם.
אחי הגדול בן 29, נשוי וגר בקיבוץ בצפון. אשתו בהיריון בחודש
השישי. אני מקווה שהתינוק ממנו. הוא אוהד של בית"ר ירושלים
ושונא אנשים שנוהגים לאט.
אחותי, 25, גרה ולומדת משפטים באונ' תל-אביב. היו לה הרבה
חברים רציניים וארוכי טווח, אבל תמיד אחרי שנתיים בערך היתה
נפרדת מהם. היא תמיד היתה מאושרת בהתחלה ולקראת הסוף השתעממה
מהם. עכשיו היא חברה של בחור דווקא נחמד ומאושרת עד הגג. הם רק
בחודש הראשון.
לי קוראים גיא. אני בן 22 ולפני חודשיים השתחררתי מצה"ל. לא
טסתי עם ההורים כי הייתי בצבא. הייתי לוחם ומ"כ בגבעתי, אבל
לאחר שנה וחצי גילו לי פריצת דיסק והפכתי להיות ג'ובניק מן
המניין. אני לא מצטער על רגע אחד שהיה לי בצבא למרות שהיו
תקופות שכמעט חתכתי לעצמי את הורידים. יותר בתקופה שהייתי
ג'ובניק מאשר בתקופה שהייתי לוחם.

היו לי הרבה חברים טובים במשך כל השנים. חלק באו, חלק הלכו
וחלק תמיד יישארו. עד היום החבר הכי טוב שלי הוא אבא שלי.

אני אוהב לבכות בסרטים מרגשים כי אז אני נזכר שאני בן אדם ולא
מכונה. אני אוהב ללכת לים בבוקר, להסתכל לכיוון מערב ולקוות
שאבא שלי או אימא שלי מסתכלים אליי גם. אני אוהב לגדל תבלינים
במרפסת. אני אוהב את התקופות שיש לי חברה קבועה שאוהבת אותך
ואיתך תמיד ברגעים הקשים, הקלים או אפילו סתם כשמשעמם. לפעמים
חולפת לי בראש המחשבה שאני אמות רווק. אני מאוהב במישהי שלא
רוצה אותי. לפעמים אני שוכב במיטה ומהרהר מה היה קורה אילו
הייתי מעט יותר גבוה. לפעמים אני יושב ומדבר עם עצמי בלי לשים
לב ואחר כך צוחק על זה. עד היום אני אוהב שוקו יותר מקפה.

הסיפור הזה היה על ארצות רחוקות, נסיכה שהצילה נסיכה, רגשות,
אהבה, שנאה, מוות, בגידה, אונס, חברות, פוליטיקה ואפילו על
גויאבה.

מעניין אם אוסקר, החתול מדירה 4' מדבר.