למפקד מחלקת התכונות והרגשות הלילה רק התחיל.

הייתי ליד הלב.

לפני כמה דקות התקשרו אליי להודיע ש'אהבה' נעלמה. מכיוון
שהייתי אחראי במפקדת הגוף על מחלקת תכונות ורגשות, היה זה
תפקידי למצוא אותה ולהחזיר אותה למקומה הראוי.

היה עוד מקרה כזה לפני כמה שנים, ש'אהבה' נעלמה. באותה תקופה
הייתי פקיד במנהלת הטחול. מה שאני זוכר מהמקרה ההוא זה שלא
מצאו אותה חודשיים. הגוף היה שבור והרוס. גיא לא אכל, לא שתה
ולא ישן כל הזמן הזה. גם אחרי שמצאו אותה והשיבו אותה ללב,
הגוף היה בכזאת קריסת מערכות שלקח לו הרבה זמן להתאושש. מפקד
מנהלת הגוף פיטר את כל ראשי המחלקות וכולם נאלצו לעבוד משמרות
כפולות. עד היום אנחנו מכנים את המקרה הזה "המשבר האפור".

הפעם רציתי שהיעלמותה תישאר מתחת לשטיח. אם כולם יגלו, הגוף
שוב פעם ייכנס לאיבוד עשתונות. הייתי חייב לשמור על פרופיל
נמוך במשך חיפושיי אחריה. זאת הייתה המטרה הראשונה: לשמור על
חשאיות.

חשבתי שהמקום הכי טוב להתחיל בו יהיה בראש. לא יודע אם בשכל
עצמו, אבל בראש. שם יש מלא רגשות ומחשבות. בטוח מישהו ידע איפה
נמצאת 'אהבה'. הייתי חייב לשמור על הפרופיל נמוך. אסור שידעו
שהיא נעלמה.

עליתי דרך אחד העורקים הראשיים לכיוון הגרון ומשם לקחתי מעלית
ישר דרך הפה והאף אל מאחורי העיניים. הבטתי קצת מסביב והיה
נורא שקט. הסתכלתי מה השעה וראיתי שכבר נורא מאוחר. הבנתי שגיא
כבר כנראה ישן וזאת הסיבה שאין אף אחד בחוץ. בלי יותר מדי
היסוסים נכנסתי אל תוך המוח.

היו שם הרבה רגשות, תכונות אישיות, מחשבות, חושים ומאפיינים.
היה הרבה רעש ולא זיהיתי את כולם.

הבטתי ימינה. 'חוכמה' ישב עם 'אומץ', 'גאווה', 'כבוד', 'אושר'
ו'תבונה' בשולחן עגול. הם שתו, צחקו ודיברו בקול רם. אני משער
שגם 'הומור' היה שם איפה שהוא.

בצד שמאל ראיתי את 'רשע' משחק שש-בש עם 'טמטום', 'כריזמטי'
מתווכח עם 'רציני' ו'אינטלקטואל' על ספורט, ואת 'שחצנות' מנסה
להסביר ל'ביישנות' למה אסור להתחיל עם בנות במועדון.

הבנתי שבצד שמאל אף אחד לא יעזור לי, אז ניגשתי ימינה לשולחן
העגול. הסתכלתי על כל מי שישב שם ובסוף החלטתי לבקש את עזרתם
של 'חוכמה' ו'כבוד'. אפילו אם הם לא ידעו איפה 'אהבה', הם בטוח
יתנו לי כמה טיפים.

"אממ... סליחה שאני מפריע, אבל 'חוכמה' ו'כבוד', אפשר להחליף
איתכם כמה מילים בפרטיות?" שאלתי.

"ברור, אדוני. אני תמיד אשמח לעזור לאנשי מנהלת הגוף", אמר לי
'חוכמה'. היה לי התג של המנהלה על החזה וככה הוא כנראה זיהה
אותי. הוא קם מכיסאו ובא לכיווני. 'כבוד' לא נראה כל כך מרוצה
אבל גם הוא קם ובא לידי.

ניגשנו הצידה, הסתכלתי שאף אחד לא מאזין וסיפרתי להם מה קרה.

"אוי ואבוי", אמר 'חוכמה', "זה מה שחסר לנו עכשיו, עוד 'משבר
אפור'".

"אל תדאג", אמרתי. "כל עוד זה תלוי בי שום משבר לא יהיה בגוף.
כל מה שאני צריך מכם זה שני דברים. הראשון הוא שתשמרו על שקט
בכל מה שקשור לנושא הזה. השני הוא לדעת אם שמעתם על משהו".

"אני מבטיח לא לספר כלום", ענה 'כבוד', "הדבר הכי חשוב לי הוא
הכבוד שלי. אני אף פעם לא מפר הבטחה. לגבי הדבר השני, אין לי
מושג איפה היא. לא שמעתי כלום".

'חוכמה' חשב מעט ואמר: "עכשיו שאני חושב על זה, מקודם שמעתי את
'חטטנות' מדבר עם מישהו בשירותים על זה שמישהו מהלב נעלם.
כנראה הוא דיבר על 'אהבה'. הוא אמר שהיא כרגע נמצאת ברגל שמאל
אבל מתכוונת להיעלם לתמיד. לא שיערתי לעצמי שזה כזה חמור".

"אתה בטוח?" שאלתי אותו, "אסור לי לבזבז אפילו טיפת זמן. גיא
כרגע ישן ואני חייב למצוא אותה לפני שהוא מתעורר! כולנו יודעים
מה יקרה אם לא".

"אני לא מבטיח כלום", השיב לי חוכמה, "זה מה ששמעתי. העצה שלי
היא שתנסה לבדוק ברגל שמאל. אתה מכיר את 'חטטנות', הוא בדרך
כלל יודע הכול".

הוא צדק. אין לי הרבה ברירה. במוח היא בטוח לא נמצאת. גם לא
נראה לי שמישהו אחר כאן יודע איפה היא. החלטתי ללכת לרגל.

הודיתי לשניהם ויצאתי מהמוח, החלטתי הפעם לא לרדת במעלית אלא
ישר לקחת וריד לריאות. מהריאות הלכתי ללבלב, משם לכבד, מהכבד
למפשעה ומהמפשעה לכניסה של רגל שמאל. כבר לא נותר לי הרבה זמן,
אני חייב למצוא אותה.

"אהבה?" צעקתי אל תוך הרגל.

"ששש... מה אתה צועק?" ענה לי מישהו.

"אהבה, זאת את?" שאלתי.

"לא, זאת לא 'אהבה'. זאת אני 'בדידות'. למה ש'אהבה' תהיה פה
בכלל? היא לא אמורה להיות בלב?"

"אה, 'בדידות'... מה שלומך?" שאלתי בעודי מתחמק משאלתה.

"בסדר, סתם מתבודדת לי פה", ענתה.

"טוב. אם תסלחי לי, אני באמת ממהר. שיהיה לך יום טוב", אמרתי
והתקדמתי עמוק יותר אל תוך הרגל.

"בהצלחה למצוא את 'אהבה'." צעקה לעברי.

אוי לא! רק חסר לי שהיא תפתח את הפה שלה. לא משנה. אין לי זמן
להתעסק בזה. גם ככה היא רוב הזמן לבד.

"'אהבה'?" שוב צעקתי אל תוך הרגל בזמן שאני מתקדם לאט לאט
פנימה. כבר הייתי ליד הברך. לא הייתה שום תשובה. המשכתי פנימה
עוד קצת. "'אהבה'? את כאן?" שוב שאלתי. כבר הייתי ליד הקרסול.
"'אהבה'...? איפה את?"

"מה אתה רוצה?" שמעתי קול רך עונה לי. זיהיתי אותה מיד. זאת
הייתה 'אהבה'. ראיתי אותה עומדת ליד הזרת של כף הרגל.

"'אהבה', מה שלומך?" ניסיתי להישמע תמים.

"זה לא יעזור לך. אני לא חוזרת ללב", אמרה לי בטון כועס.

"אפשר לדעת למה?"

"בזמן האחרון כבר אין לי מקום שם", השיבה 'אהבה'.

"על מה את מדברת? את מכירה את גיא. הוא לא יכול שנייה בלעדייך!
את הרגש הכי חשוב אצלו בלב. כולם יודעים את זה", ניסיתי
לשכנעה.

"מאז שהיא נפרדה ממנו, 'שנאה', 'אכזבה' ו'ייאוש' השתלטו כמעט
על הכול", אמרה בשקט ובקול צרוד, כאילו היא בכתה כבר שעות.

חשבתי לכמה רגעים. "'אהבה', את יודעת שאסור לנו לתת לגיא
להיכנע לאותם רגשות", אמרתי בביטחון, "בלעדייך גיא הוא אפס,
כלום, גורנישט, נאדה. את חייבת לחזור אליו ללב. חייבת".

"אבל קשה לי שם. נמאס לי להיפגע מכל שאר הרגשות האחרים".

"זה לא משנה מה השאר הרגשות חושבים. זה משנה מה גיא חושב. גם
אני וגם את יודעים טוב מאוד שהוא רוצה אותך אצלו בלב יותר מכל
רגש אחר", אמרתי. ידעתי שזה באמת נכון. לא סתם המצאתי את זה.
מאז ומתמיד 'אהבה' שלטה אצלו בלב.

"אני באמת לא יכולה לאכזב את גיא. לא אחרי מה שעברנו ביחד.
במיוחד אחרי מה שקרה בפעם הקודמת, ב"משבר". כבר אז ראיתי עד
כמה הייתי חסרה לו. אתה צודק. אני חייבת לחזור ללב".

כמה ששמחתי לשמוע אותה אומרת את זה. לא שיערתי שלשכנע אותה
יהיה כזה קל, אבל לא רציתי להראות יותר מדי נלהב על מנת שהיא
לא תתחרט.

הסתכלתי עליה עומדת שם. כזאת יפה. כזאת שברירית. כזאת מתוקה.
אין פלא שהיא הרגש הכי יפה שיש. אי אפשר שלא לאהוב אותה.

"את רוצה שאני אלווה אותך?" שאלתי.

"כן. כבר הייתי לבד יותר מדי זמן".

לקחתי את ידה והתחלנו לעלות כלפי מעלה. מהרגל, אל תוך מרכז
בגוף ומשם ללב.

בדיוק לפני הכניסה ללב אמרתי לה "'אהבה' אני צריך להיפרד ממך
כאן. אבל תבטיחי לי שתהיי חזקה בשביל גיא, בסדר?"

"מבטיחה", ענתה ונכנסה ללב.

הייתי עייף ותשוש מכל ההתרוצצויות בגוף. העיקר שהכול נגמר על
הצד הטוב ביותר. 'אהבה' חזרה ללב, הגוף לא נכנס לפאניקה וגיא
ישן כמו תינוק.