עורו בני אנוש, בני שאננות,
כי חרב עלינו עולמנו היום.
כחרב פיפיות, כקנה רצוץ,
פצענו את נפשנו טימאנו את רוחנו.
פיזרנו את דמנו על אדמתנו,
את דם אחינו מהלנו בעפר.

והדם עדיין טרי,
שלוליות שלוליות מפוזר לו על החול הבוגדני,
על אדמתנו שהופקעה.

בסוסים, באלות, בגדודים, בלב מלא שנאה,
קם לו צורר מגופינו, קם לו שטן מליבנו,
קם והכה מכה נחרצת,
בגופו, קם ופצע את עצמו עד זוב דם.

והדם עדיין טרי,
מפוזר לו שלוליות שלוליות על אדמת נכר,
על שרידי אדמתנו שהופקעו.

ועכשיו אנחנו יושבים בביתנו,
מדושני עונג מהלך חיינו, חסרי ידע,
מוגנים מפני העולם שחרב.

והדם כבר קרש לכדי עיסת בוץ מזוהם ספוג בדמעות,
ושוב לא יכונן לו עולם דומה.