אחי,
אני כותב אליך את המכתב הזה בדם, מכתב שאף פעם לא תקרא.

אינני יודע אפילו איך להתחיל, אבל אני רוצה שתדע שאני שלם
לחלוטין עם מה שעשיתי.

מהיום הראשון שנולדת, מהרגע שיצאת לאויר העולם - אני נעלמתי.
כל הכוחות, כל היחס, כל האהבה הופנו רק אליך, ואני עומד שם
לידך וסופג, וסופג.
שתקתי הבל, ולבי זעק, שתקתי, אך הכאב חלחל עמוק עמוק לתוכי.
ואתה כל הזמן צחקת, התייחסת להכל בביטול, לא הזיז לך מכלום,
"הכל הבל", אמרת - והצלחת, כולם כל-כך אהבו אותך בגלל זה - ילד
אהוב של אמא ואבא.
לעולם לא תבין את הקנאה שחשתי כשראיתי אותך עם הכתונת החדשה
שאמא קנתה רק לך. ואמא, היא ראתה את פני וליטפה את שערי כמו
ילד קטן, ואמרה לי: "אני יודעת שאתה שמח בשבילו, הוא רק ילד".
ואני כל-כך שנאתי אותך באותם רגעים, אוי הבל, כל-כך שנאתי
אותך.
ולא ידעתי מה לעשות, אתה אחי, אבל אתה כל הזמן עומד לי בדרך,
מפריע, מעקב.
ועצרתי את עצמי, ולא נגעתי בך לרעה.

עד אתמול.

החיוך האווילי הנסוך על פניך באור המזבח מעלה העשן, השמחה
המזויפת הזאת שקונה את כולם,     לא הסתכלת על קורבנך - עיניך
היו נשואות על מנחתי.
שמחת, אני יודע ששמחת שהוא לא קיבל את מנחתי.
אני שונא אותך הבל, בכל דקירה ודקירה שדקרתי אותך,
מחלתי על הדקירות שאתה, דקרת אותי.
אני שונא אותך הבל.
אחי.