[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מור דיין
/
גלעד

"קוראים לו גלעד. כולן ממש אוהבות אותו. אצלי זו די הערצה,
סגידה לבנאדם,
כל דעה שלו קדושה בעיניי, יש לו ידע כמעט בכל תחום,
הוא תמיד יודע להוציא את העיקר בכל דבר הכי טפל בעולם, הוא איש
נדיר.
ומי שתהיה שלו תהיה מאושרת מאד, אין לי ספק.
האמת היא שהדימוי העצמי שלי לא רע בכלל, ואני עדין חושבת שאני
לא ראויה לו. הוא אלוהי."

כך אמרתי לאיש, שעמד בפינת הרחוב וחילק פלאיירים לכל דורש. איך
לעזאזל הגעתי למצב שאני שופכת את כל מה שיש לי על הלב לסתם איש
זר ברחוב?
בטח זה מייאוש. או מכאב. או משהו דומה.
אולי... געגועים?
בכל מקרה, המשכתי ללכת במורד הרחוב, קצת ללכת ברגל לא יזיק.
10 דק' הליכה, הגעתי הביתה.
דירת חדר מסריחה באמצע שינקין, אני הדיירת ה-10 בערך שגרה שם.
מה לא עושים למען החלומות.

בלאגן.
חזיות על הספות, נעלים מפוזרות בכל הבית, בגדים מלוכלכים על
הרצפה, כוסות קפה ומאפרות מלאות בדלי סיגריות על השולחן הקטן
במטר וחצי סלון שלי.
התיישבתי בחוסר מעש על הספה הכתומה שקניתי מהחנות ממול שכבר
הספיקה להחליף בעלים 4 פעמים מאז שעברתי לכאן.
וזה לא שאין לי מה לעשות, אבל הרגשתי כל כך שבוזה וחלשה, שמה
שראו עיניי לא הפריע לי.
גלעד, איך הוא חזר לי לראש פתאום? חודש שלא שמעתי ממנו. חוץ
מזה שיש לי חבר, והוא אוהב אותי.
מה שמזכיר לי שהוא צריך לבוא עוד שעה, כדאי שאני אספיק לסדר
כאן ואם אהיה ממש זריזה גם אספיק להתקלח. הלחות של ת"א באמצע
אוגוסט בלתי נסבלת, כמעט מעיקה, במיוחד שעד לפני חצי שנה הייתי
תושבת הבירה במשך כל חיי.
אף פעם לא סבלתי שינויים קיצוניים, אולי כי אני אדם מאד לא
קיצוני, לפחות לא כשזה מגיע למעשים.
בגלל זה בחיים לא היה לי אומץ להודות בפני עצמי שאני נמשכת
לבנות, לא מאמינה באלוהים או שחתונה ממש לא מדברת אליי כרגע
וגם לא לטווח הרחוק.
נעים מאד, אני נועה, בת 23, סטודנטית שנה א' בבית הספר למשחק
"ניסן נטיב", חולמת להיות תסריטאית ושחקנית, או בקיצור, לכתוב
מונולוגים לעצמי, לשחק לפיהם ולהוציא כאב בצורה אומנותית.
הספקתי לעשות כל מה שתכננתי, ואפילו העברתי ניגוב קל לרצפה
במטר וחצי סלון שלי.
נקי פה. בערך כמו שהייתי מצפה מהמצפון שלי להיות.
אז אמרתי לו שאני לא רוצה, שלא מתאים לי להיות עם חייל שבא כל
חודש הביתה ליומיים, שלא בא לי לרוץ לטלוויזיה עם הלב בתחתונים
כל פעם שיעקב איילון פותח את הפה בשעה לא סבירה.
עשיתי משהו לא בסדר?, הריי זו לא הפעם הראשונה ובטח שלא
האחרונה שדחיתי גברים.

דפיקה בדלת, ליאור.
לאחרונה, כל פעם כשאני רואה אותו, אני נזכרת שאני איתו רק כי
מי שאני רוצה באמת לא יכול להיות שלי, כמה מזמן לא חשתי אהבה
אמיתית...
ועוד כל מיני דברים שסופם להכנס עמוק עמוק לתוך תת המודע שלי,
בתקווה שלא יצאו משם ויתפוגגו מתישהו.
ליאור הוא עתודאי בן 22, מבלה את רוב זמנו באוניברסיטה הפתוחה,
מוציא תואר במתמטיקה. החבר הנוכחי שלי. כמו שהספקתם להבין, גם
קטן ממני בשנה.
אמא שלו לא ממש סובלת אותי, אומרת שבגללי הוא לא לומד, לא הולך
לאוניברסיטה ושאני דופקת לו את החיים. פעם הסכמתי איתה, היום
אני מבינה שאני לא אחראית לסדרי עדיפויות של אנשים, וזה בסך
הכל צריך להחמיא לי שאני בראשם.
ובכלל, הפסקתי להאשים את עצמי בכל מיני דברים שקורים.
אני לא אמא של אף אחד, ואני חושבת שאדם כמוהו מספיק בוגר כדי
להפריד ולעשות את שיקול הדעת הנכון. טוב, די עם התגוננות
העצמית הזאת.
הוא ישב כאן שעתיים וחזר הביתה ללמוד. אפילו סקס לא עשינו.
בזמן האחרון המצב איתנו על הפנים, אני מרגישה שהוא לא נמשך
אליי, אני כבר ממש לא רוצה אותו, גלעד נמצא לי בראש 24 שעות
ביממה, ורע לי. מאד רע לי.
לילה.
עוד משמרת בפאב. מחר אין לימודים וזה זמן טוב לטחון שעות.
אני חיה מהיד לפה, בלי שנייה של זמן פנוי לעצמי או אוויר
לנשימה מבחינה כלכלית. שוב עליתי 5 קילו אחרי שניסיתי לשמור על
ארוחות מסודרות בקנאות רבה כל כך, וזה סימן לזה שהחיים שלי
מתפרקים לאט לאט, מתמוססים לי מול העיניים, תמיד כשרע לי אני
אוכלת שוקולד, המון שוקולד.
ושוב הפלרטוטים הבלתי פוסקים עם הבוס, שיחות נפש עם הלקוחות
הקבועים, ושוב הסיפור הרגיל מפי גבר נשוי בן 40 ששותה חצי בר,
כי גילה שאשתו בוגדת בו. שגרת החיים התל אביבית.
בכלל, אני חושבת שרק האנשים הכי שפלים מגיעים לבד לפאב
ב03:00לפנות בוקר, והכי עצוב, לא נראה לי שאני כל כך רחוקה
מהמצב הזה.

עברו ימים, עברו שבועות, אני וליאור נפגשנו פחות ופחות עד
שגמרנו סיפור. נועה וליאור - היסטוריה.
ועכשיו אני לבד, חוזרת כל יום לחדרון הקטן שלי ברחוב הכי מדובר
בת"א, משננת טקסטים ובוכה.
לא על ליאור, לא על זה שאני לבד. אלא על זה שאני לא עם גלעד.
תחושת פספוס שלא הרגשתי קודם לכן, אפילו לא בגיל ההתבגרות.
יום רביעי, עוד מעט סופשבוע והוא אמור לחזור, אני אדבר איתו,
אני לא יכולה יותר, שיפסיק עם משחקי הכבוד המגוחכים ויגיד לי
מה הוא מרגיש באמת.

קבענו להיפגש בשעה 21:00 בפאב שאני עובדת בו. לא התלבשתי
מיוחד, וגם לא שמתי בושם משכר, הדחייה הייתה די צפויה בעיניי.
אני מכירה את גלעד. איש של כבוד.
הגעתי ב-21:10. איחור אופנתי ולא מזיק. הוא כבר ישב באחד
השולחנות, משחק עם המפתחות של האוטו. חייכתי מרחוק, הלב שלי
כמעט פרץ החוצה מהתרגשות. האיש הזה מטריף את חושיי, ציינתי
לעצמי. הוא הרים את ידו והסתכל עליי, סימן לי לבוא. שבויה
בקסמיו ובמבטו התמים התקדמתי לכיוונו של החייל המסוקס והקשוח
משהו.
ישבתי מולו, ולאחר small talk אמרתי את כל האמת, שפכתי את ליבי
בלי להסתיר דבר, הרגשתי חשופה יותר מאי פעם. החייל השרירי
הקשיב בשקט, נועץ בי את מבטו העמוק ואפשר היה לקלוט חצי חיוך
על פניו.

נעים מאד. אני נועה, בת 27, מחזאית מצליחה בתיאטרון "הבימה"
בת"א, בהריון, נשואה לאיש קבע העונה לשם גלעד. ואני מאושרת,
לתמיד.


עבר שיפצורים קלים בעקבות בקשתו של גלעד :)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמיר,
בעתיד, כדי
להדליק אותי,
אל תספר לי, כי
קנית, בשם
הפנטזיה המינית
שלך, סירופ
שוקולד שבסופו
של דבר התייבש
והתקשה.
זה לא מדליק כמו
שזה פאלי.
ודרך אגב,
תקנה סירופ
תוצרת הארץ,
הוא טוב לטווח
הארוך.

(שיכורה שלא
מימשה את
הפנטזיה של
תמיר)


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/06 6:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מור דיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה