הייתה לי הרגשה מוזרה שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותו,
כאילו הוא הולך לתמיד.
"תשאר איתי", התחננתי.
הוא הסתכל בי במבט מזלזל, ולקח עוד צעד אחורה.
"כדי שתשקרי לי שוב?!"
השפלתי את מבטי.
"את אפילו לא מכחישה", הוא נשמע כל כך פגוע.
"אני מצטערת", התעמקתי בבלטות המוזרות.
"אני לא מבין? לא חשבת עלי פעם אחת? חשבת שהכל יעבור ואף אחד
לא ידע? מה אני נראה לך... מטומטם? אדיוט?"
הם היו לבנות, עם נקודות שחורות... כמו האלו שיש בבית הספר.
"לא..., אני לא חושבת שאתה מטומטם, וגם לא אדיוט. אני מצטערת",
הרגשתי את הדמעות זולגות באיטיות מעיניי, ומיהרתי למחות אותן
בשרוולי, לפני שישים לב. הרגשתי שאין לי את הזכות לבכות בכלל,
זה הכל באשמתי, אין לי שום זכות לבכות!
"לא, את לא מצטערת. את מצטערת שגיליתי!" ניסיתי לתפוס בידו
ולהרגיע אותו, אבל הוא רק העיף את היד שלי והתרחק ממני.
הרגע שבו אתה מרגיש הכי לבד, זה הרגע הזה שמישהו משאיר אותך
להבין כמה טעית, שמישהו אומר לך שהטעויות שלך - הרסו, ועכשיו,
זה היה רגע כזה.

לפעמים, שקורה לך משהו, כל העולם מתחבר ביחד, כדי להראות לך
שאתה צודק, או טועה, תלוי במצב. העולם גם בלי שהוא ידע, מכוון
אותך.
וכל השירים ברדיו נהיו עלינו, עלי ועליו... וכל העלים שנשרו
מהעצים הזכירו לי את הנשיקה הראשונה שלנו, אפילו הסיפור שקראנו
בשיעור דיבר עלינו.

בלילות חלמתי עליו, חלמתי שהוא מרביץ לי, וזה עשה לי טוב. זה
עזר לי, כי לא הרגשתי כבר כל כך אשמה, הנה הוא מרביץ לי, אני
כבר לא אשמה..., כן, אני יודעת שזה לא בריא.
"כולם אמרו שאת מפלצת, ואני לא רציתי להקשיב", הוא צעק פעם,
"אני לא מפלצת, אני טעיתי. אני לא רציתי לפגוע בך".
"הא, אז עכשיו הכל בסדר. אם סתם שיקרת לי, ורימית אותי, ובגדת
בי, אז זה בסדר שלא רצית לפגוע בי", הוא צעק עלי בטון הכי
מזלזל שלו.
אולי אני באמת מפלצת,
חבל רק שהוא גילה.

(5.2.06)