"שלום. יעל? מדבר טל מ'נווי-בריין'. קיבלנו את הקורות-חיים
שלך, ואני חייב להגיד שהם מרשימים מאוד. אנחנו רוצים לקבוע לך
זמן לריאיון."
"אני שמחה לשמוע. מתי תרצו להיפגש?"
"אמא!" רץ אליה בנה, "תראי, ציירתי חתול!"
"תראה לאבא, חמוד. אני בטלפון עכשיו."
"יש לך ילד קטן?" שואל טל. "חשבנו, לפי הניסיון והגיל שלך,
שהילדים שלך כבר גדולים."
"אז מתי אנחנו נפגשים?" מנסה יעל להיות עניינית.
"נחזור אלייך בימים הקרובים ונודיע לך. להתראות." הטלפון
ניתק.

כשלבשה יעל את הבגדים הכחולים, את כיסוי הראש והנעליים, הכפפות
והמסכה, עלתה בה שוב ההתרגשות לקראת הצפייה בפלא הזה של הגוף:
הקרומים הדקיקים, רשת כלי הדם הנפרשת בחכמה מדויקת לכל מקום,
לובנו של המוח המסתורי. כשפסעה על רצפת הלינולאום הירוקה של
חדר הניתוח הקר, המואר לבן, מתמקמת עם צוותה בפינה מחוץ לאזור
הסטרילי, הריחה את חומרי החיטוי ואת המתח הגובר. האחיות פרשו
בשתיקה מיומנת את ערכות הכלים הסטריליים. האיש הצעיר השוכב
מכוסה בד ירוק על שולחן הניתוח, נושך את שפתיו בחרדה, החליף
מספר מלים עם הרופא והורדם במהירות.
יעל ליוותה בעיניה את המנתחים, המתחילים את שעות הניתוח
הארוכות בגילוח ובחיטוי העור, בסימון, בחיתוך, בדם, בניסור
המצמרר של העצם, בריח החרוך של צריבת כלי הדם הנסגרים. דממה
דרוכה השתררה כשהחל המנתח את דרכם של כליו הארוכים, הזעירים,
אל תוך המוח עצמו. במסך הגדול שהעביר כל העת למנתחים את הצילום
התלת-ממדי של הנעשה במעמקי המוח, ראתה יעל את כליו של המנתח
המעמיק את דרכו ברקמות הלבנות, אל עבר הגוש האפרפר אותו יצרוב
וישאב אט אט, נזהר לא להשאיר משהו ממנו, נזהר לא לפגוע שלא
לצורך ברקמה הבריאה שסביב.
יעל דימתה לראות על המסך גם את החצים שתצייר התוכנה שלה,
כשמכשיר הניווט שמפתחת החברה ישולב בחדר הניתוח. מכשיר
הנוויגציה שלהם יוכל לעזור למנתח למצוא את הדרך הטובה ביותר
במוח אל האזור הסרטני. הוא יעזור למנוע פגיעות בכלי דם שעלולות
להביא למוות. הוא יעזור למנוע פגיעה שתהרוס תפקודים חיוניים
כמו דיבור, הליכה, קבלת החלטות, נשימה ויכולות אחרות העלולות
להישלל לנצח מן האדם הזה שרק לפני דקות עוד היה ער, מפוחד
ונותן אמון. התוכנה שלה, חשבה יעל, תוכל למנוע הרבה סבל. תוכל
להציל חיים.
אם היא תעבוד.
"תשמע, יובל, אנחנו חייבים לשנות את הבסיס של הנוויגציה. זה לא
יעבוד ככה", היא אומרת למנהל התוכנה בישיבה אחר-הצהריים.
"וואלה, אלון, שוב שיחקת אותה!" מתעלם ממנה יובל. "האמפנדס
האלה שעשית פשוט מעולים! אתה חייב ללמד את אשתי להכין את זה."
הוא אומר לראש צוות התשתיות שיושב מולם.
"היית היום עם הצוות שלך בניתוח? איך היה?" שואל אותה אלון.
"הניתוח היה מדהים, כמו תמיד. אבל כמו שחשבתי, רוב הזמן אין
במוח שום נקודות ציון ברורות שתוכנה יכולה לזהות. אין לנו שום
סיכוי לנווט רק לפי התמונה. אנחנו חייבים לנווט לפי התייחסות
למיקום התחלתי ידוע. אחרת זה פשוט לא יעבוד." פניו של יובל
מזדעפים.
"אבל," אומר אלון, "המשמעות של מה שאת אומרת היא שנצטרך לשנות
כמעט כל מה שעשינו עד עכשיו! לאבד כסף, עבודה וזמן, שאין
לנו."
"תאמין לי שאני יודעת, אבל לא נראה לי שיש ברירה. ככל שנדחה את
זה, יהיה יותר גרוע."
"את יודעת שזה אומר שנעבוד בדיוק כמו 'נווי-בריין'." קולו של
יובל עולה. "ונאבד את הפור שיש לנו עליהם. זה לא בא בחשבון!"
"אבל אין לנו דרך אחרת!" מנסה יעל להסתיר את התסכול המאיים
להתפרץ. "בשביל מה שלחת אותי לניתוח היום, אם לא בשביל להסיק
את המסקנות?!"
"שלחתי אותך לבדוק איך לעשות את זה, לא אם לעשות את זה! בשביל
מה התמחית בנושא של עיבוד תמונה? בשביל להגיד לי שאי אפשר
לעשות את זה?!"
"אני מצטערת, אבל הידע הקיים היום לא מאפשר לזהות נקודות ציון
בתנאים כאלה", עונה יעל בשקט.
"את אולי לא יכולה. מישהו אחר בטח יוכל", עונה יובל, דוחף את
השולחן והולך.

"אל תתייאשי, 'נווי-בריין' בטח יתקשרו שוב. הם לא יוכלו למצוא
מישהו יותר מקצועי ממך", מנסה ירון, בעלה, לנחם אותה.
"מאיפה הנאיביות הזאת?" מתפרצת עליו יעל. "איפה אתה חי? תזכיר
לי, כמה נשים עובדות אצלכם בחברה? כמה אימהות?"
"דווקא יש כמה."
"באמת? מי? המזכירה? רכזת כוח אדם? מי עוד?"
"בחברה הקודמת שעבדתי בה דווקא הייתה מנהלת שהייתה גם אימא."
"כן. אחת. פעם. לזה בדיוק אני מתכוונת", עונה יעל, מרימה דפים
וצבעים מהרצפה בתנועות חדות ומטיחה אותם בשולחן.
"טוב, אל תכעסי." ירון ניגש לחבק אותה, אבל יעל נחלצת
מזרועותיו בחוסר סבלנות.
"למה שאני לא אכעס? עכשיו אני אישאר בבית ולא אמצא עבודה, והם
יקבלו מישהו שלא מכיר את התחום, מישהו שיעשה עבודה גרועה
ומסוכנת, רק בגלל שהוא גבר. אתה לא היית כועס אם זה היה הפוך?
איך אני יכולה לא לכעוס, לעזאזל?!"
"כעס לא יעזור", מנסה ירון להגיד בשקט.
"לא? לי דווקא נראה שכעס הוא הדבר היחיד שיעזור! לשבת בשקט זה
מה שלא יעזור! אם אף אחד לא יתנגד שום דבר אף פעם לא ישתנה!"
יעל מתחקרת חברים, קרובים ומכרים, מתקשרת לנעמ"ת ולשדולת
הנשים, מסבירה, מבררת, ובסוף מגיעה לשם אחד: עו"ד אריה יופה,
התובע בה' הידיעה בענייני אפליה ושיוויון זכויות. היא שומעת על
המקצועיות שלו, על המעורבות, על הבקיאות בחוק הישראלי
והבינלאומי, על ההבנה שלו את התיאוריות מצד אחד ואת המציאות
הישראלית מצד שני, על היושר שלו, על הביטחון העצמי, על יכולת
השכנוע, על ההצלחות. "את לוקחת אותו - ניצחת", אומרת לה נילי,
ידידתה המשפטנית, ויעל מתקשרת, מסבירה, מפרטת, ועו"ד יופה
מתרשם, וקובע לה פגישה.
יעל מסדרת מסמכים, אוספת אינפורמציה, משננת שוב ושוב את
הנקודות העיקריות בטיעוניה, כאילו העיניים החודרות מילדותה
עדיין מלוות אותה בביקורתיות. גם על עו"ד יופה עצמו היא מוצאת
מידע, מתרשמת מהנושאים שהוא בוחר ומדרך טיפולו בהם. עד שהיא
רואה את תמונתו.
"תראה אותו!" היא אומרת לירון, "תראה כמה הוא שמן!"
"באמת חריג", אומר ירון, "אולי בגלל זה הוא מתעניין באפליה."
"בטוח בגלל זה, מסכן. בטח מסתכלים עליו בכל מקום. הוא בטח באמת
מבין את כל המסכנים האלה. אבל הוא בטח לא מטפל באנשים
נורמליים, מוכשרים, מצליחים, כמוני. לא נראה לי שהוא באמת יכול
להבין את המקרה שלי. נראה לי שכדאי לחפש מישהו יותר מתאים."
"את בטוחה, יעל?" שואל ירון בספקנות.
"מרגע לרגע אני יותר בטוחה. תסתכל עליו, הוא נראה לך האדם
שמתאים לייצג אותי?"
ויעל מתקשרת, מתנצלת בנימוס, ומבטלת את הפגישה.