הבן הצעיר.
האם זכור לך, שכבת עם יד שבורה בבית חולים ואני כל הזמן הייתי
לידך. כאבתי את כאבך. ועוד, האם אתה זוכר? הסתכלתי במחברתך
והכתב לא היה כתמול שלשום. מה קרה בן? שאלתיך. לא יודע אימא,
ענית, תראי את ידיי הן רועדות. למחרת בבוקר כבר היינו אצל
הרופא, ואחר כך עוד רופא, לא משתי ממך לרגע. חודשים על חודשים
ידיך לא משו מידיי. הודות לטיפול ובעיקר לתשומת הלב הבראת וזה
עבר, ולא הייתה מאושרת ממני. אבל עוד צרות נכונו לנו. הבן
הצעיר בשבי המחבלים, עברתי גיהנום ואיתי ביחד כל המשפחה. לכולם
נותרו צלקות אך את הצלקת הגדולה ביותר אני קיבלתי. היטחת בי
האשמות ללא שום בסיס ואני מול ההאשמות שלך שתקתי על אף שזה
איננו אופיי, אך פחדתי שתתמוטט. תראה כעת את משפחות השבויים
המסכנות ותבכה כי אין להם הרבה תקוות. לנו הייתה אינטואיציה
בלתי רגילה לעשות את הדבר הנכון וזה זירז את שחרורך.
אז אני שואלת אותך במה הוריך חטאו שמגיע להם יחס עוין מצדך.
יבוא יום ואתה תבוש על ההתנהגות שלך. היה שלום, בן, אני נוסעת
ללונדון, טעות לאיסטנבול. אך איך היית אומר בלעג - טורקיה שלך.