אחי, נינג'ה שלי,

אתמול בבוקר רקדתי בטירוף, כמו שרק "מספר 1 שלך" יודעת. פתאום,
בלי שום הכנה, נכנסת והסתכלת בי מהצד, אך כמו בכל פעם בשנה
האחרונה גם הפעם היית זיכרון נוקשה בצורת דמעות מלוחות על
פניי.
אתה בטח לא מבין, הרי כבר כמעט שנה מאז החלפת כתובת ועוד לא
באתי לבקר. חברים סיפרו לי ששווה קפיצה, שיש הרבה מקום סביבך,
אבל אני בקצב שלי - נמנעת. לא מסוגלת. תקועה מול מצבה.
הלוואי שהייתי יכולה לסנן ולזכור רק את הרגעים, את השיחות
השטחיות בינינו, אבל מה לעשות ודווקא חרחור נשימותיך מלווה כל
נשימה בחיי, מילים אחרונות. מילים שבן רגע יבגרו ילדה לבלי
שוב, יטשטשו תמימות מהי, ינפו כל בכי סתמי ולבסוף יחתמו אמונה
נצחית באמונה כמעט ודאית, איתנה.
כן, דווקא באותם רגעים שבהם אתה נאבקת לשווא במוות, אני ישבתי
ליד מיטתך ובסערה חסרת היגיון חתמתי לחיות את חיי לפי שיר
אחרון ששרנו ביחד (אתה בקול ואני כהרגלי בלחש, סוג של מלמול):
"אני רוצה אבל אני לא יכול" "אני יכולה אבל..." ברק, זר לא
יבין זאת.

תדע שזה לא פשוט, כבר אז ידעתי, לכן התעכבתי. ידעתי שזו תיהפך
לצוואה בלתי כתובה בינינו - ההבטחה שלי לך.
אני משתדלת, מדי פעם מפספסת. הבוקר כשרקדתי ידעתי ששוב אכזבתי,
ששכחתי - מזמן לא קיימתי את ההבטחה...

אם חשבת שכאן נגמר החשבון בינינו, טעית. בין אכזריות לגבורה
אמרת משפט סיום והלכת. למה? גם ככה כל כך קשה. אתה יודע כמה יש
לי לומר על כזה משפט?
"חיים נוסח ב'," כך קראת לזה. אחי, אחלה שם.
ליד מיטתך אנשים מסביב בכו, נאנחו. אבל אני את שלי הייתי חייבת
לומר לך. "דוסית מספר 1 שלך", נטע זר בכל המהומה, אבל כל כך
שייכת לנינג'ה שלי חסר הנשימה.
סליחה, ברק, הייתי חייבת. להיפרד, לבד, בשקט ובזעקה הפנימית
שלי.
זר לא יבין זאת, אתה דווקא כן.
הייתי חייבת לומר את המילה האחרונה. אבל בינינו אתה יודע מי
באמת שעה שעה אומר את המילה האחרונה -


כשהיית רגל פה וראש בין פה לשם אמרת לאחרים:
"חיים נוסח ב'," ובכך סתמת את המחלוקת בינינו.
אתה כבר מת.
אני יודעת מה אתה חושב: "אחותי, לכי ללמוד או לאלף אלפי
עיסוקים שלך ותעשי לי טובה, אל תתעסקי בקטנות."
אז תדע לך שאין זה קטנות, אלא חלק מהותי מחיי. כל מי שיעבור
לידי, יצטרך לדעת להכיל גם את הצל שלך שנמצא עמוק (אולי מדי)
בתוכי.
אמרתי לך, את המילה האחרונה אני שומרת לך. שלך. בתוכי.
ריקוד מטורף.

תודה.