אני רוצה לדבר על משהו. אני פשוט חייב להוציא החוצה משהו
שמטריד אותי.
זה על בעיה, והבעיה היא התאפקות עצמית.
אני לא מדבר על גמילה מסמים או סיגריות, או משהו חומרי שכזה.
אני מדבר על רגשות, על התאפקות עצמית.

אם תנסה במשך יום שלם לעצור את עצמך בכל פעם שאתה רוצה להגיד
משהו עוקצני, כועס או פוגע למישהו אחר (משהו שאח"כ תתחרט
שאמרת, כי זה רק הזיק ליחסים ביניכם), אתה תגלה שאתה נהפך
לעצבני עוד יותר, כאילו אתה תתפוצץ עוד מעט.
אני לאט לאט עושה את זה, מנסה להיות "בוגר" כמו שאומרים, לא
להיות זה שחייב להגיד את המילה האחרונה. אבל אני לא עושה את זה
סתם כדי להוכיח שאני יכול, אני עושה זאת כי אני רואה שכשהמצב
גרוע, בשביל מה להוסיף שמן למדורה?

כעס, זעם ומרירות, הם רגשות שלדעתי מאוד קשה לא להביע, ואם
תתכחש להם תתמודד מולם כמו שמתמודדים עם רעב, רק שהפעם פיסת
הלחם ממש מול הפה הפעור שלך.
הכעס תמיד רוצה להתפרץ, המרירות תמיד רוצה לרמוס רגשות של
אנשים אחרים, ומה שהכי עצוב זה שההרגשה היא טובה אח"כ. אתה
חושב "הא! ניצחתי!"

אבל מה אם תלמד להפוך את הכעס והמרירות למשהו אחר? אני מתכוון,
במקום לדכא אותם, מה שלא יעזור, תלמד להפוך אותם להבנה, קבלת
האחר ולימוד עצמי. לדעתי, אתה לומד המון על עצמך ועל האנשים
שמסביבך במצב שבו אתה צופה מהצד במקרה של ויכוח, ולא במרכז,
שופך על כולם את הדעות שלך.

במקום להיום גזען או בעל דעות קדומות, תנסה להבין את האחר, או
לפחות להבין שככה העולם, ושלהתרגז לא יעזור.
במקום לצעוק, רק כדי להשתיק את האחר, תנסה להקשיב, אולי תסכים
איתו?

לא לשמוע, להקשיב.
לא לצעוק, לדבר.
לא רק להבין, אלא ללמוד.
ככה כולנו נסתדר טוב יותר.