שומעת ומפנימה, שותקת, נותנת לך להתבטא,
להוציא את רגשותייך הסוערים ואת קולותייך הפנימיים,
אשר זועקים לצאת החוצה.
סבלנותי פוקעת מפעם לפעם,
הנורה האדומה מתחילה להבהב באור עמום,
אך בכל פעם מתגברת להבת האור.
תמשיכי לצעוק,
אם זה מה שיעזור לך לפרוק את כובד רגשותייך.
תוסיפי עם זאת מפעם לפעם, סטירת לחי מצלצלת,
זה לא יכאב.
העיקר שתיפרקי, תיפרקי הכל,
את כל העול.
אשמש לך כשק איגרוף בימי הקושי,
שהם למעשה ימי חול רגילים.
תצעקי, השמיעי את קולך,
תגברי על נשמתי, שבין כה וכה מתנדנדת בין חיים ומוות.
המיתי אותה, תגאלי את עצמך מיסורייך,
תצעקי, תיפרקי.
אך האם בפעם הבאה תצעקי מכעס? זעם? או עצב?
על כך שעזבתי, כי אעזוב!
בגופי אעזוב, את נשמתי אתן לך במתנה,
תשמש לך היא כמשחק לילד קטן.
שחקי בה, תיפרקי ותצעקי עליה,
גם כך קולה נדם כבר.