מונולוג על הרגשות שלי כלפי אבא שלי.

ואתה, הצדיק מכולם, דווקא אתה יצאת הכי חרא.
אתה זוכר את אותן השיחות שלנו?, אתה זוכר?...
בהן הבהרת לי טוב מאוד שמשפחה זאת משפחה שנשארת לתמיד, שצריך
לשמור עליה. לעומת זאת, חברים זה משהו שבא והולך, הם תמיד
יהיו, והם הרבה פחות חשובים ממשפחה.
ואתה גרמת לי להאמין בך, לסמוך עליך, ולתת לך להיות אישיות
מעצבת בחיים שלי.
ובאמת האמנתי בך, סמכתי עליך, ובאמת היית אישיות מעצבת בשבילי,
במובן הרע.
אני זוכרת את שיחות הטלפון הארוכות והמייגעות, שבהן אמרת לי
כמה שהפגישות שלנו חשובות, או יותר נכון "קדושות"- אסור לוותר
עליהן. ואם אני בקלות ראש מסכימה לוותר עליהן, אז כנראה שאני
לא אוהבת אותך מספיק ושלא איכפת לי ממך מספיק.
אבל בדוגרי, הכל היה הפוך.
אתה זה שלא היה לו איכפת ממני, אתה זה שגרם לי להרגיש חרא בכל
פעם שדיברתי ו/או ראיתי אותך, אתה זה שגרם לי סבל נפשי ארוך
מייגע ואיטי, אתה זה שהורדת לי את הבטחון העצמי לרצפה, אתה זה
שהרחיק את משפחתי ממני, ואתה זה שנתן לאישה אחרת לקחת לי את
אבא שלי.
אבא שלי לעזאזל. אבא שלי.
אבא. שלי.
וכל ההתחמקויות האלו מלנסות להבין אותי, היו לך נוחות מאוד.
זאת היתה השיטה שלך. ובצורה הזאת איבדת את כולם, אחד אחד, כל
אחד מבני המשפחה שלך- אמא שלך, האחים שלך, האחיינים שלך, והכי
חשוב - הבנות שלך.
כן. הבנות שלך. הבנות שהן רק שלך. מהזרע שלך.
כנראה שהבנות של אישתך יותר טובות מאיתנו, למרות שהן בכלל לא
ממך.
איך אתה יכול לוותר בכזאת קלות על שתי בנות שצמאות לאהבה ממך?!
שני בנות שהן שלך, אשר עשויות מהאהבה הטהורה שלך ושל אמא. או
לפחות האהבה הטהורה שהיתה לכם. פעם. מזמן.
היה לך נוח להתעלם ממני במשך חצי שנה, כאילו אני לא נמצאת, אני
לא קיימת. לפחות לא בעולם שאתה חי בו.

וכשנפגשנו בבית קפה ההוא, דיברנו, או יותר נכון אתה דיברת.
דיברת על הדברים הרעים שעשו לך בצורה מגעילה ואגואיסטית,
ופתאום ראיתי כמה שהשתנת, זה לא אבא שלי! זה לא הוא!
תחזירו לי את אבא שלי, אתם שומעים? תחזירו לי אותו!
אבא שלי.
אני רוצה את אבא שלי חזרה.
אבא.
כל מאייה, כל שניה, כל דקה, כל שעה, וכל יום אחרי יום חשבתי
עליך.
רציתי למות מהגעגועים אליך, מהחוסר יחס שנתת לי. היתי צמאה
לתשומת לב שאתה לא נתת, לי לפחות.
ואז נזכרתי במה שאמרת לי. אמרת לי שמשפחה לא בוחרים, נכון?,
אמרת לי שעל משפחה צריך לשמור, וחברים זה משהו שולי, שהולך
ובא, והם פחות חשובים מהדבר האמיתי, שהיא המשפחה.
אז נכון, באמת משפחה לא בוחרים, ובאמת צריך לשמור עליה.
רק חבל שאתה לא מגשים את התיאוריות של עצמך, כי אתה לא מדבר עם
99.9 אחוז מהמשפחה שלך, כולל אותי.

ומוזר שדווקא בחיים שלי עכשיו, שבהם אתה לא קיים, החברים הם
יותר חשובים לי ממשפחה.
הם המשפחה שלי.
הם האבא שכבר אין לי.

הם האבא שכנראה כבר לא יהיה לי לעולם.

מוקדש לך. אבא. או שלא.