תלוי על חוטים בחושך לא חושך
ועיני עודן עטופות בקרום בתולי
גופי ערום אך צינה איננה
אלא חום ערטילאי על פני תהום

ושם בנקיק עוד נושבת הרוח
מרטיטה גליו של ים שוקט
והוא מנשקני בתבונה מזינה
מייצבני בל אפול אל מסתריו

אך לפתע כמפל מטהר
נעלמות הן כנפי האוקיינוס
ואני בזרמיהן שוקע
לובש נשמה כמגן

ויהי אור אל מול עיני הערלות
אך זהו אינו אור אלוהי כשר
והידיים האוחזות בבשרי הטרי
אינן ידי מלאכי עליון

הנה נפקח מבטי לחיים
והשמש מסנוורת אור טרף
חיוור וכורע כנגד שמי עולם
קפואים במקומם כנהר של קרח

נעלמים הם באופק מים למים
ומשקפים אדמת ארץ ליושביה
הם עצי הפרי ועשב רובץ
נוטעים אהבה בעונות

כי יום וליל יעמלו הם לפרי
ואלו החיים יזללו מבטנם
ירבו עד בלי די לעולם
וינחמוני בשעות הרעב

רצוני לשאול איה אנוכי
אך פי ממאן בדלות שפתיים
וצווח ללא פשר מקרי
אין אונים חסר מקור

כי בצלם אדם נבראתי
וגורלי לאבדון נגזר
שלמותי לנצח פגומה
ועל מצחי אות קלון ככתר