New Stage - Go To Main Page


"לסיכום אין לי אלא חיי לבטא בהם את מותי.
ואחרי ככלות הכל, ככלות הטבע המדרג והאנקור
המקבץ, אני נרדם, יד ביד עם צילי."

ססאר ואייחו: לסיכום אין לי אלא חיי...
מתוך: גלגלו של הרעב. תרגום: טל ניצן-קרן.


אחרי כמה ניסיונות היה ברור לי שהלך המצבר. ניסיתי עוד פעם
אחת, כדי להיות בטוח. הסטרטר השמיע פעיה חלושה והשתתק. הייתה
שעת אחר צהריים די מאוחרת והשמים החיוורים נצבעו בורוד דהוי.
בתא הכפפות היה כרטיס מנוי בחברת שירותי דרך שתוקפו פג לפני
חצי שנה. גם אם היה בתוקף לא היתה בו כל תועלת, הכביש הצר היה
ריק. בשעה האחרונה עברה בו רק משאית אחת וגם מאז חלפו כבר
חמישים דקות. יצאתי מהרכב. אולי בכול זאת יעבור מישהו ויקח
אותי לאנשהו. לא היה לי מושג איפה אני, חוץ מהעובדה שהישוב
האחרון שעברתי היה באר-שבע. במכונית מצאתי מפה שנגמרה בחדרה
ולפי הירוק הרב שהתפרש עליה הבנתי שהיא לא תוכל לספק לי מידע
בעל ערך. בתא הכפפות מצאתי שתי חפיסות סיגריות שהיו שייכות
כנראה למתי. הדלקתי סיגריה אחת, אחרי שנים שלא עישנתי, כמעט
ונחנקתי, אבל אחרי כמה שאיפות הרגשתי כאילו לא הפסקתי מעולם.
האוויר היה חמים ונעים, השמים החלו מאפירים והורוד נתכהה והפך
לאדום עמוק. פרשתי את העיתון שמצאתי על הספסל האחורי; זה היה
החלק הפנימי של עיתון מלפני שבועיים; ובהיתי בצרופי האותיות
שהטשטשו באור האחרון.

נרדמתי. כשהתעוררתי, היה חושך. עשיתי נסיון התנעה נוסף, רק
לצורך אקדמאי, הסטרטר הוציא רק "טיק" פעוט וזהו. יצאתי
מהמכונית, רגלי היו רדומות ונמלים קטנות זחלו עליהן. התקשיתי
לעמוד, וכשניסיתי להפעיל אותן עיקמתי את הקרסול ונפלתי. תוך
כדי הנפילה נחבט ראשי במגן הקדמי של הרכב וחתך נפער מעל לעיני
הימנית. נשארתי שוכב על הכביש, מעורפל חושים, טועם מן האבק
היבש שכיסה את האספלט. אני לא יודע כמה זמן שכבתי מעלף וראשי
מונח בתוך החול. כשהתאוששתי היה  האויר קריר והאופק
כחלחל-אפור. ניסיתי להתרומם על רגלי ולא הצלחתי. כאב חד דקר את
קרסולי הימני, פי היה יבש, ראשי המטושטש הלם בחוזקה ובחילה
צורבת טיפסה במעלה גרוני. הייתי צמא, צמא עד כדי יאוש. במאמץ
רב גררתי את גופי הכבד ונשענתי על גלגל האוטו. הישענתי את ראשי
לאחור ועצמתי את עיני. סחרחורת  ענקית, מאלה המצויות
בגני-שעשועים, סובבה במרץ בין אוזני. סוסיה היו צהובים,
אדומים, כחולים, ורודים וירוקים. צליליה עולים ויורדים וחוזרים
על עצמם בלופ אינסופי. פקחתי את עיני, הטיתי את גופי קדימה
והקאתי את בני מעיי על האספלט.  עברו עוד דקות ארוכות עד
שהצלחתי, עומד על ארבע, לפתוח את דלתה האחורית של המכונית
ולהשתרע על ביטני לאורכו של המושב האחורי. נרדמתי.  החום;
נהרות הזיעה ששטפו את גופי הכואב והיובש הצורב בגרוני, השכימו
אותי. זחלתי החוצה. לאט לאט הצלחתי להזדקף. השמש, עליזה, חמה
ומרושעת  ניצבה במרכז השמים חסרי הצבע. מסביב השתרעו גבעות חול
חיוורות ודממה מעיקה נחה על הנוף. בבגאז' מצאתי בקבוק
קוקה-קולה מפלסטיק, מלא עד מחציתו במים שמנוניים ומעופשים.
בתחתית תיק ההרצאות שלי מצאתי חפיסת שוקולד ישנה. כירסמתי את
השוקולד ושטפתי אותו במים, יונק מהבקבוק עד תומו. שפכתי את
תכולת התיק על הארץ; שקפים, דיאגרמות צבעוניות וניירות עמוסי
מספרים שלא אמרו לי דבר, התפזרו בלחש לכל עבר. טמנתי את הבקבוק
הריק בתיק יחד עם שתי חפיסות הסיגריות, קופסת גפרורים וגליל
ניר טואלט מצהיב שמצאתי מתחת למושב הנהג. קרעתי חתיכה מן
הריפוד וקשרתי לראשי. התישבתי על מכסה המנוע הדלקתי סיגריה
וחיכיתי. כשחזר הצמא להציק ירדתי מהמנוע, לקחתי את התיק
והתחלתי ללכת לאורך הכביש בכיוון נסיעתי. אחרי כמה מאות מטרים
הפך האספלט לדרך חולית שהלכה ונהיתה צרה            עד
שהסתיימה, כעבור כשני קילומטר, במשטח מהודק, רחב ידים שעליו
פזורות ערימות עפר בהיר, גרוס מאותו החומר שממנו עשויות הגבעות
שמסביב. בקצה הדרך התנוסס שלט פח חלוד ומתקלף בצבע צהוב,
שבמרכזו תמרור אין כניסה" ומעליו כתוב בשחור: "מחצבות האחים
לוי" מתחת לכתובת הוסיף מישהו, בכתב יד: "נסגר ב7/2/93". לפי
חשבוני, בערך לפני שנתיים. מתחת לתאריך, באותו הכתב, נרשם:
"השלכת פסולת אסורה!" במרכז המשטח התנוססה ערימה גדולה של
גרוטאות ופסולת בנין. הרבה אנאלפביתים חיים כאן בסביבה, חשבתי.
בקצהו המרוחק של המשטח עמד קרוון בצבע קרם, חציו הרוס, ולצידו
שיטה נמוכה ומאובקת וברז חלוד. סובבתי את הברז, כמה גרגירי חול
נשרו ממנו וזהו. נכנסתי לתוך הקרוון. שכבה עבה של אבק כיסתה את
הקירות והרצפה. במרכז החדר עמד שולחן עץ בעל שלוש רגלים
ומאחוריו כורסא שבורה. על הקירות התנוססו פוסטרים קרועים של
משאיות וטרקטורים, לוחות שנה ישנים ותמונות של נשים עירומות
שנראו אדישות למתרחש. בפינת החדר עמד מקרר קטן, ריק וחלוד.
התישבתי בכורסא והנחתי את רגלי הכואבות על השולחן, נשענתי
לאחור ועצמתי את עיני. בשניות הראשונות אפפה אותי רגיעה נעימה,
אחרי כמה רגעים הרגשתי אי נוחות קלה בגבי. שיניתי תנוחה, אבל
אי-הנוחות החריפה והפכה לגירוי. שלחתי יד לאחור והתגרדתי.
הגירוי הפך לצריבה שעברה גם לכף ידי. זינקתי ממקומי ועמדתי על
רגלי תוך שאני הופך את השולחן. הסתכלתי בכף היד, הצריבה התחלפה
בתחושה של שריפה. פתחתי בריקוד סוער כשאני מנסה לנער את גופי,
ותוך שניות הייתי בחוץ עירום לחלוטין, מנער את בגדי ממליוני
הפישפשים האפורים שדבקו בהם. כשנרגעתי, התישבתי בצילה של
השיטה. השמש הלמה בראשי הכואב, גרוני צרב ומשפחת פישפשים אחת
סירבה בכול תוקף לנטוש את אשכי. בהיתי סביבי והחלטתי לקבל
לפחות החלטה מוצלחת אחת השבוע. בחרתי גבעה שנראתה סימפטית יותר
מן האחרות והלכתי לעברה. החום הפך את הטיפוס למייגע. הגבעה
היתה גבוהה יותר משתארתי לעצמי. זוג עופות גדולים ושחורים חגו
מעלי באדישות . כשהייתי בערך בשני שליש העליה ראיתי עקבה גדולה
ומשונה. גדולה ועגולה יותר מכף רגלו של אדם ולה חמישה טפרים
קצרים. ככול שהתקדמתי הלכו העקבות והתרבו, עד שבמרומי הגבעה
כיסו את כולה. הסתכלתי למטה. למרגלות הגבעה, בתוך אחו ירוק,
מנוקד עצים גדולים ופורחים בשלל צבעים, שבמרכזו פלג מים זוהר
ואגם קפוא, הסתובבו עשרות דובי קוטב גדולים ולבנים. זוגות
זוגות הם חגו על האגם הקפוא, הסתובבו ורקדו "סלואו" רומנטי
ומתקתק לצליליה של תזמורת פינגוינים קטנה שעמדה על בימה
מוגבהת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/10/00 11:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן כספרי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה