ריקי וגילי מאד מתרגשות. היום זה הולך לקרות להן. ריקי מכניסה
את החולצה למכנסיים, גילי מסדרת את השיער. הן עומדות מחוץ לשער
ומחכות...

היום ריקי וגילי הולכות להגשים חלום. היום הן יבקרו בטחנת
הקמח.

כל שאר הבנות מאד מקנאות והמפקדת שלהן מזכירה להן לחזור עד שש
כי ריקי צריכה להיות בכוננות וגילי צריכה לישון. ובכלל, מאד
מסוכן מהשעה הזאת בחוץ.

השעה ארבע.
אל השער מגיעה הסופה שתיקח אותן לטחנת הקמח. הן שטות עם הסופה
לאורך הציר - חוצות את הואדי, חולפות על פני אנדרטת הילדים,
מרחפות על הגשר, עוברות את יד-הזיכרון, עוד שניים-שלושה
מחסומים והן נוחתות ממש בכניסה לחצר הטחנה.

ריקי לוחשת לאוזן של גילי "אני כל כך מתרגשת, זה החלום שלי".
גילי רק מחייכת. היא חושבת בדיוק אותו דבר. היא מסתכלת למעלה -
גבוה גבוה ומנסה לראות את גג הטחנה - במציאות היא אפילו יותר
גבוהה משדמיינה.

מפקד הגדוד שמאבטח את המשימה מסתכל עליהן ופוקד עליהן להכניס
מחסנית - "אתן בתוך הרצועה עכשיו!" שתיהן עוברות ל"הכנס" בנשק
שיורה רק במטווחים ומצטרפות לשני הטורים של שאר הלוחמים
העומדים בחצר.

ריקי וגילי עכשיו בארץ אחרת.

הלוחמים רצים בשני טורים עד שמגיעים למעלית שתיקח אותם לגג -
הם סוחבים איתם למעלה ציוד רב - מצלמות, כלי-נשק, שמיכות ומנות
קרב.
שלא כמו גילי וריקי שחוזרות בשש - הם לא יודעים מתי יחזרו
משם.

גילי וריקי עולות למעלה עם בן-גיגי - מפקד פלוגה בעזה, שהוא
אדם עם לב טוב שגם חובש כיפה ומצחיק אותן כל הזמן.

גילי מפחדת מהמעלית. זאת לא מעלית רגילה, זו מעלית משא פתוחה
וכבדה שמפעילים אותה עם שלט. בן-גיגי מחליט להפחיד אותה עוד
יותר ואז הוא משחק עם השלט ואומר שהמעלית נתקעה ועוד רגע היא
תיפול... אז בשביל שלא תפחד היא מחזיקה חזק חזק ביד של ריקי
ושתיהן צוחקות. מלמטה מסתכלים עליהן שומרי הטחנה שמדברים בינהם
ערבית וריקי לא רוצה לדעת מה עובר להם בראש עכשיו.

עם תנועת המעלית נגלות לעינהן המכונות, העגלות והתעלות דרכן
עובר הקמח שמגיע למשאיות המחלקות אותו בשקים גדולים לתושבי
הרצועה. (אם אין עוצר כמובן).

המעלית נעצרת בקומה העליונה, הנה עומדים שלושתם על גג הטחנה.
בינתיים הלוחמים פורקים את הציוד ומסדרים אותו בערימה - לבדוק
שהכל נמצא.

ריקי וגילי משקיפות מגג הטחנה לארבע רוחות השמיים - הנה כפר
דרום מצפון הנה ישראל ממזרח הנה חאן יונס מדרום.
לא סתם אומרים עליהן שהן מכירות את השטח הזה טוב מכולם...

ריקי מראה לגילי את דיונות החול ממערב, גילי מצביעה לריקי על
הציר המפותל מדרום, עם כל פיסת שטח שהן מגלות הן עוד יותר
מתרגשות.

"תארי לך שנראה עכשיו יציאה של קסאם מדיר-אל-בלח!" אומרת
גילי.
"וואו, זה בטח יהיה מדהים" מתלהבת ריקי.
"ולא נפחד?"
בן-גיגי קורא לשתיהן ומבקש מהן לעבור בין הלוחמים וללמד אותם
כל מה שהן יודעות על השטח. ריקי לכיוון צפון. גילי לכיוון
דרום.

נהיה חושך.
השעה כבר רבע לשש והן צריכות לחזור הביתה. ריקי צריכה להיות
בכוננות וגילי צריכה ללכת לישון.

בן-גיגי לוקח אותן במעלית הגדולה. ושוב גילי מפחדת ומחזיקה חזק
חזק ביד של ריקי. הם נוחתים בקומה הראשונה ממש ליד שני שומרי
הטחנה שממשיכים להסתכל במבט קצת מפחיד וקצת מסכן.

"בן-גיגי..." אומרת גילי "בן-גיגי אני חייבת לשירותים... אני
מצטערת".
בן-גיגי שהוא מפקד פלוגה מבצעית בעזה אבל גם בן אדם עם לב טוב
שחובש כיפה ומצחיק אותן כל הזמן מעמיד שני חיילים בכניסה
לשירותים המלוכלכים של הטחנה כדי שיאבטחו וישמרו עליה מכל
הכיוונים.
כשהיא יוצאת היא אומרת תודה בקול מתבייש והוא ממלמל לעצמו
"ברוך שלא עשני אשה".

לפני שהם יוצאים לגמרי מטחנת הקמח הענקית, גילי וריקי מגלות
שק-קמח ריק ליד אחת המכונות. הן מחליטות שזאת תהיה מתנה שיביאו
לכל הבנות וככה גם תישאר להן מזכרת.

גילי מתגנבת ולוקחת את השק ומכניסה אותו במהירות לתיק של
ריקי.

במבט אחרון אל המכונות הן רואות עכברוש חוצה את הרצפה.



השעה כבר שש - ריקי עכשיו בכוננות וגילי הולכת לישון.

לילה טוב!