ארבעת העונות ביום אחד, זה לא יכול להיות, זה לא הגיוני ולא
מתקבל,
דווקא כן;

לפנות בוקר, היה חשוך, חושך שהוא לא לגמרי חשוך, אבל עדיין,
היה קשה לראות את האור.
ישבתי ובכיתי, כאב לי נורא, כאב שהוא פשוט בלתי נסבל, והקור,
פשוט מקפיא ובמילותיי הדלות, לא אוכל לתארו.
ביום שלפני, אני חושבת שגם הוא היה סתווי מאד, אולי חורפי
משהו, (אני חושבת שהזמן מפעיל עליי את קסמו המיוחד, ומטשטש את
רגעיי החורפיים, פוחד שמא אני אקפא)
ישבתי, שיחזרתי את כל הרגעים שהיו ציוריים ויפים בעיניי,
בהתחלה חזרתי ליום האתמול, אחרי שבוע חזרתי לשבוע ויום לפני...
לחודש, שבוע ויום לפני,
הבנתם את העיקרון.
החורף היה ארוך וקר מתמיד. אמרתי לעצמי שהשנה, הקיץ כבר לא
יבוא, קר מדי, השמש נחבאת אל העננים, הרוח כ"כ חזקה, שאפילו את
כדור האש הבלתי מנוצח היא הצליחה להעיף.

לאחר כמה שעות שהרגישו כמו נצח, אם דמיוני לא תיעתע בי, היא
יצאה. מבין העצים ראיתי קרן אור שהסתננה לה מבין הענפים, אמנם
היא היתה זעירה ועדינה עד מאד, אבל כן, היא היתה שם.
רציתי בכל מאודי לרוץ אליה, לגעת בה, נתתי לעצמי לחשוב שאולי,
הנה, היא באה לחמם אותי ולהוציא את החורף ששרוי פה. לפתע,
נזכרתי שעדיין קר בחוץ, אי אפשר לצאת. נטלי, תשבי בבקשה!
אבל לא, הרגשתי שזהו, השמש יוצאת ואני יחד איתה.
היא משכה אותי יחד איתה, היא חיממה אותי ברגעים שבהם הרגשתי
שהחורף עדיין כאן. וואו היא כ"כ מחממת אותי, הלב פשוט מתמלא
באושר, בשמחה ובחום שבמילותיי הדלות לא אוכל לתאר אותו. בשנה
שלפני, אני חושבת שהיה אביבי מאד, אולי קייצי משהו.
הייתי כ"כ שמחה עד כדי שיכרון חושים, שכחתי שלשתות יותר מדי,
בסופו של דבר מביא להאנג אובר רציני.
השמחה הזאת חיממה כל איבר ואיבר בגופי, הרגשתי את החום חודר
אליי, ושוב, המילים דלות מדי.
אני חושבת שזה טוב, טוב מדי.

לאחר כמה שעות, שהרגישו כמו רגעים חולפים, התחילה לזחול לה
בתוכי צמרמורת, זה התחיל באיזור החזה, עבר לראש, מהראש היא כבר
החלה להגיע לכל מקום בגופי.
אמרתי לעצמי נטלי, הפעם דמיונך בטוח מתעתע בך, אל תתייחסי.
המשכתי לשמוח ולהרגיש את אותו החום שעשה לי כ"כ טוב. לא
התייחסתי לצמרמורות הבאות והולכות.
יצאתי החוצה, רציתי לספוג עוד ועוד חמימות שהחלה אט אט להתמוגג
לה.
יצאתי, ולא, לא קיבלתי את מה שרציתי, את אותה הרגשה טובה
שהתמכרתי אליה, אז חזרתי.
התחלתי לרעוד, פחדתי והרגשתי מבולבלת כי אמרתי שבאמצע קיץ כ"כ
חמים ונעים, לא הגיוני ולא מתקבל שיבוא החורף או הסתיו, זמנו
של הקיץ לא תם.
זה לא היה חורף, אבל היו סימני אזהרה של סתיו, הפעם, הלב אמר
לי את זה.

לאחר כמה שעות, או רגעים, אני כבר לא זוכרת, התחלתי להרגיש לא
טוב בכלל.
הקור בגופי נהיה עז עד מאד. תהיתי אם רק לי קר, או שמא אני
חולה או שבאמת החורף פה.
התעטפתי במחשבות חיוביות ויצאתי החוצה.
הפעם באמת היה קר. הרגשתי את הרוח ואת הקור החודר, מרסקים
בשיתוף פעולה יוצא מן הכלל, כל נקודה שהיתה נעימה וחמימה לי.
החורף בא.
זה לא יכול להיות! מצטערת.
הקיץ השנה היה קצר כ"כ! וסימני הסתיו, הם לא היו חדים וברורים.
זה לא פייר.
רצתי חזרה. רציתי לחזור למקום שבו חם ונעים לי. לא מצאתי אותו.
הוא נעלם. נעמדתי במקום שבו לפני המון זמן ראיתי את קרני האור
זוהרות, נוכחתי לדעת שהן נעלמו ובמקומן, הרוח החזקה העיפה את
הענפים כמו חרבות חדות.
החורף פה.

מאז, מאז אני נמצאת באותן שעות שהן כמו נצח, קר, וקשה לצאת
החוצה, אם אני אצא, אני בטוח אקפא.
מדי פעם אני מסתכלת למקום שבו הענפים כ"כ יפים ורואים בבהירות
את הירוק שלהם, כאשר חודרות דרכן קרני האור, התגעגעתי אליהן
מאד.
יכול להיות שהן שם וקשה לי לראות.

הבנתי שהחורף נמצא רק בי.