יום שישי בצהריים, קורא ספר מקומט מושאל מחבר ביד שביעית, חצי
סיגריית נובלס ביד שמאל, קפה שחור עם שני סוכר וקצת חלב, ברקע
שיר, אתה לא מודע לזה אבל, ברגע שיש שיר שאתה מאוהב בו, כמו
ברוב הדברים בחיים שלך אתה חוזר עליו בלי סוף, במחשב בבית,
במערכת באוטו, בדיסקמן במשרד, כל רגע שאפשר, אחר כך לא מבין
איך איבדת את הקסם שלו, כמו הרבה דברים בחיים שלך גם זה נשרף
כמו גפרור ברוח, נדלק לזמן קצר ובפחות מכך נכבה, אתה לא מודע
לזה, אבל אין לך יכולת דחיית סיפוקים בדיוק כמו שאמרה המורה
מכיתה ג.
שלמות, רגעים קטנים, נדירים ממש, כאלה שבשבילם אתה עובד, קורע
תחת, לוקח משכנתה, שוכר דירה, עובד עוד קצת, לוקח משכנתה על
הקודמת, מגיע הבייתה סחוט, ומתעורר ליום שישי בצהריים, ברקע
מוזיקה, קפה, סיגריה וספר, גג העולם.
יושב בחוץ ולמרות כל זה לא מפסיק לחשוב, להתעצבן מהעננים. מזג
האוויר בישראל כמו גם האנשים שחיים פה, קיצוני כמו אישה בחודש
שביעי, בגלל זה השמש החורפית, השמש הזו שנעה בתפאורה של שמיים
כחולים מדהימים, שווה את כל הרכוש, הנשים היפות, המכוניות
המצועצעות, הבגדים הפוזה, וחיים שלמים של רדיפה והחמצה רדיפה
והחמצה, ואף אחד שעוצר להנות מהשמש. אבל מתחת לשמש הזו לוח
שחמט אינסופי, עננים נעים לכיוונים שאתה חולם להגיע אליהם
חושפים קצת מכסים קצת, משחק של מחבואים בין רגשות ועננים.
פעם, קצת אחרי הצבא, קצת לפני החיים שאחרי, בשלב הזה שכולם
מחפשים את עצמם, נוסעים, חוזרים, לומדים, קוראים, מנסים לכתוב,
מנסים רוחניות זמינה, ארוחת מיקרוגל למאמיני אינסטנט נאיביים,
החלטתי לנסות, אז נסעתי וחזרתי, למדתי והשתעממתי, ניסיתי
לכתוב, קראתי וקרעתי, זרקתי, ניסיתי את ה"הממממ", המנטרה,
הויפסאנה, גורויים, בודהה, מקדשים, ניסיתי קבלה, תורה, גמרא.
אז נרשמתי לקורסים,  פסיכולוגיה למתחילים, מרצה משועמם, כנראה
עם חלומות גדולים והגשמות קטנות, תשובות של בוז, של אסטרולוג
מתחיל בעיתון בית ספרי, ברקע אנשים חדורי מוטיבציה, מחפשים
למצוא את עצמם, אני מאחורה, תמיד מאחורה, בבית ספר, באוטובוס,
בפאב, לא אני לא מאלה, דווקא הייתי מאותם האנשים שלהם הם
הרביצו, אבל תמיד מאחורה בשביל לראות את כולם, לנתח מקרוב,
להסתכל מרחוק, אבל דווקא לידי היא החליטה להתיישב, ילדה יפה עם
עיניים כבויות בעצב כמו שרק ילדים יכולים, הפסיכי מדבר
שבועיים, כולם כותבים, רק אני בחוסר עניין מוחלט, וכל זה מוביל
אותי לחשוב, להרהר, לבנות לילדה בית, משפחה, חברים וחבר, בעצם
לשעבר, אני בונה לה קריירה, ורק דבר אחד אני לא מצליח לבנות,
אין לה שם, היא תמיד שם בתור, "חמודה" ו"מותק" אף פעם עם שם,
סתיו אני מחליט אחרי שבועיים, מרגיש מחוכם. והיא שקטה מתמיד,
לא מודעת בכלל, מרוכזת בשלה, אני בה, פתאום בלי לשים לב, יש לה
ניצוץ קטן, כוכב קטן נדלק בעיניים הכבויות, אחריו שאלה, בקול
לא מוכר, מנפץ לי את המחשבות לרסיסים, "למה בחורף יותר
עצובים?" היא שואלת והלב שלי נשבר, מתרסק לחתיכות קטנות
מדממות, מעולם לא חשבתי שקול מסוגל להיות כל כך יפה, כמו
בשיר.
שקט כמו ששקט מעולם לא נשמע, ומתחת לציניות העלובה שלו, משהו
נסדק, נשבר, מתפרץ כמו סכר, רגשות ששוטפים הגנה אחרי הגנה,
והבעה ששמורה לרגעים שלא יחווה, מתפוצצת על פניו כמו חץ בתפוח,
רגע אחד לא מוסבר, שקט כמו ששקט מעולם לא נשמע, מהרהר בכל מה
שידע והבין,הרהור כזה בעומק של אוקיינוס וגודל של שמיים,ורק
לרגע ואז הוא בורח כמו כולם כמו תמיד, חוזר להסתתר מאחורי
הבוז, האסטרולוגיה והסברים מדעיים, מספר בזלזול על חומרים
כימיים, על סראטונין שמשתחרר במגע של שמש על גוף, גורם לנו
לאושר.
ושוב היא נכבית, משאירה אותי, המום, שבור, לא מעכל, חומרים
כימיים? סראטונין? כולנו עבדים של כימיקלים, שותים, ומעשנים,
ומסניפים, ומזריקים, ובולעים, ובורחים, צפים במימדי חומר כזה
או אחר, וגם לאהבה כנראה שכבר יש תשובות, חומרים כימיים מחכים
לחומרים כימיים שמשחקים בנו.
וכדור האש הזה שוב יוצא, וחוזר להתחבא, מעציב ומשמח, בונה
ושובר, מייחד ומרגיל, ואני לא יודע כבר את מי להאשים, את
הפסיכולוג, אותה, את השמש או את העננים?! נמאס לי לשחק כבר,
אני נשבר ומתיישר, בעל כורחי לזרם, לחומרים, מכבה את הסיגריה,
שופך את הקפה, מכבה את המוזיקה, ונכנס פנימה לקרוא במנורה,
אחרי דקה זורק את הספר והולך לשכב על הספה, לא צריך שמחה
זמנית, נשלטת ע"י כל ענן שעובר, אני עצוב כי בחרתי בכך, לא
רוצה שמחה קרובה, לשכוח משמחה, ככה עדיף, עדיף לשכוח,
מסראטונין, מסתיו, ממנו, מעצמי, לשכוח מהעננים.