פשוט התחלתי ללכת, ובראשי רק מחשבה אחת: "אל תסתכל אחורה";
חזרתי על זה בראש ממש כמו מנטרה של מאמין אדוק, אבל משהו מנע
מהתוכנית שלי להצליח, כאילו איזו יד כבדה תפסה את צווארי
וסובבה אותו כדי שהעיניים יביטו לאחור. לא היה טעם להתנגד, ואז
ראיתי אותו שוכב שם, בדיוק בתנוחה בה עזבתי אותו לפני מספר
שניות.
הוא לא היה כלב רגיל. מצאתי אותו כשהייתי ילד, בוקר אחד, בחצר
שמאחורי הבניין. עד אז אף פעם לא עלה על דעתי להחזיק כלב, אבל
ברגע שראיתי אותו, התאהבתי. ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריך,
וכנראה שגם הוא ידע, כי מאותו רגע ואילך לא נפרדנו. הוא הלך
איתי הביתה, ייבב יחד איתי בנסיונותנו הנואשים לשכנע את אמא
להחזיק בו, והתמלא אושר כמוני כשהיא השיבה בחיוב, אבל "רק
לתקופת ניסיון, וגם זה לא בטוח, ותשאל את אבא."
קראתי לו בשם מיוחד, כראוי לכלב מיוחד. קראתי לו רגש. אני לא
יודע למה בחרתי דווקא בשם הזה, אבל אני גם לא יודע למה הוא בא
איתי הביתה באותו יום. כנראה שלפעמים יש דברים שאי אפשר
להסביר. רגש אהב את השם החדש, ונענה לו כבר מהרגע הראשון.
בשנים הראשונות, כשרגש היה עדיין גור ואני הייתי בחטיבה, היינו
החברים הכי טובים בעולם. רגש למד די מהר ותוך כמה שבועות כבר
היה מאולף לגמרי. הוא ידע להחזיר חפצים שזרקתי לו, לשבת ולשכב
לפקודותי, ותמיד, תמיד, תמיד עשה את הצרכים מחוץ לבית. אני
זקפתי את זה לזכותי בכל שיחה עם ההורים, אבל האמת היא שאין לי
מושג איך הוא למד לעשות את זה.
בוקר אחד, זה היה ביום הראשון של התיכון, התעוררתי, והכל היה
אחרת. רגש לא שכב על השטיח לצידי, ובמקומו קידמה את פני ערימה
מדיפת ריח, מאותו סוג שהיה עד כה נחלת העולם החיצון. חשבתי שזה
מקרה חד פעמי, אבל מאז זה קרה עוד המון פעמים, לכאורה בלי
היגיון ובלי חוקיות. בכלל, רגש השתנה מאותו בוקר. היו רגעים
בהם הוא היה החבר הכי טוב שלי, ממש כמו פעם, ומנגד היו רגעים
קשים בהם פשוט לא הכרתי אותו. לקחתי אותו לטובי המאלפים, אפילו
ביקרנו פעם אחת אצל פסיכולוג כלבים, אבל באופן מפתיע רגש התנהג
שם ממש כמו פעם, ולפעמים אפילו התמיד עם ההתנהגות הזו
יום-יומיים. במוקדם או במאוחר הוא חזר לסורו.
החלטתי שאני חייב להבין מה גורם לו להתנהג ככה, ומכיוון שאני
בין כך ובין כך כותב ביומן שלי בכל יום, חשבתי שלא יזיק לכתוב
גם איך רגש התנהג ולנסות להבין מה מניע אותו. בהתחלה לא חשדתי
בכלום, אך תוך מספר ימים, החלקים של הפאזל התחילו להתחבר לי.
הבנתי מי גורם לרגש להתנהג בצורה הזו. הבנתי שהאדם העומד
מאחורי התעלומה הזו הוא - אני.
כשקראתי בדיחה, רגש מיד כשכש בזנב בשמחה. כשהבריון של השכונה
איים עלי, רגש השתין בפחד על השטיח. לא משנה מה עבר עלי, נדמה
שלרגש לא חסרו תגובות הולמות ברפרטואר שלו. משהבנתי את הקשר
הזה, ידעתי מתי כדאי לתפוס מרחק, מתי צריך להוציא אותו מהבית,
ומתי הוא סתם רוצה חיבוק.
גלית הייתה הבחורה הכי יפה בשכבה שלנו, וכשהיא ניגשה אלי בבוקר
יום חמישי ושאלה אם אני מעוניין לפגוש אותה אחרי הלימודים,
התגובה הראשונה שלי הייתה הסמקה מוחלטת. באותו רגע חשבתי על
רגש, וראיתי אותו בעיני רוחי שוכב בהכנעה על גבו, רגליו
מיטלטלות לכאן ולכאן. עניתי לה בחיוב, כמובן.
שמונה חודשים היינו יחד, גלית ואני. האהבה פרחה, המשיכה בינינו
הייתה נדירה, ויותר מכל - רגש חזר להיות כמו פעם, בימי התום,
אותו כלב מלא שמחת חיים שכל כך אהבתי לאהוב. הוא ליווה אותנו
בטיול לרמת הגולן, מוביל בבטחה את הדרך, גאה ומאושר כמעט
כמוני. הוא ישב איתנו ערב ערב מול הטלוויזיה, מניח את ראשו על
ברכיי ומתבונן בריכוז בעיניה של גלית, שאהבה להניח את ראשה על
כתפי.
אפשר להבין מה רבה הייתה הפתעתי כשהתעוררתי, בוקר אחד, ועוד
לפני שפתחתי את העיניים הרחתי ריח נורא, ריח שיכול להעיד על
דבר אחד בלבד - רגש חזר ללכלך את השטיח. לא לקח לי זמן רב לרוץ
לפינת האוכל ולמצוא את המעטפה החתומה על השולחן, בתוכה נח,
מקופל, מכתב הפרידה שגלית כתבה לי. עוד לפני שהצלחתי לפתוח את
המעטפה חשתי כאב עצום בשוק השמאלית שלי. רגש נשך אותי, נשך חזק
ולא עזב במשך שניות ארוכות.
הנשיכה הזו, אני חייב להודות, הייתה רק עניין של זמן. רגש היה
כלב לא יציב במיוחד, והיו לו את העליות והמורדות שלו, אבל עד
אותה פעם הוא מעולם לא נשך אותי. מאידך, אף אחד לא פגע בי כל
כך כמו שפגעה בי גלית, שכל כך אהבתי אותה ובטחתי בה. הלב שלי,
במקביל לשוק שלי, נקרע לגזרים.
אבל קרעי הלב העמיקו כשהנחתי את רגש בלב העיר ופקדתי עליו לא
לזוז. הוא נעץ את מבטו בקרקע ואסף את זנבו בין רגליו. התחלתי
ללכת, מנסה בכל כוחי לא להביט לאחור, משכנע את עצמי שכך טוב
יותר, אבל לא הייתה לי ברירה. הסתכלתי. וכשהוא ראה את עיני,
שהציגו כמעט את אותו מבט שאפיין את פגישתי הראשונה איתו, אולי
עם קצת יותר עצב והרבה פחות תמימות, לא הייתי צריך לומר לו אף
מילה. שנינו ידענו שאנחנו חוזרים הביתה יחד, כי למרות שמונה
עשר תפרים, אף אחת, אפילו לא גלית, לא תפריד ביני ובין הרגש
שלי.