ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החודש הזה לכם...
דברו אל כל עדת ישראל לאמר באחד לחדש הזה ויקחו להם איש שה
לבית אבות שה לבית... ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל... (שמות
י''ב, א'-ז')

האדם הוא יצור פרדוקסלי. מחד גיסא, אדם הוא יצור בודד. אין עוד
יצור בעולם שקיימת בו יצר אינדיבידואליות כל כך חזק. אדם רוצה
לממש את עצמו. אדם הוא יצור הישגי, החושב על עצמו. אדם זקוק
למרחב החופשי, שבו יוכל להתכנס ולחשוב לבדו. פשוט להיות עם
עצמו.
מאידך גיסא, בני אדם הם יצורים חברתיים, המקיימים קשרים
סביבתיים ומונעים ממחשבות הסובבים אותם. אנו מאפיינים את עצמנו
לפי היבטים סוציולוגיים (מקצוע, לאום, ארץ מגורים וכו'). קשה
לנו להיות בודדים.
קיים מתח בין היחיד לבין החברה. מצד אחד רוצה האדם את הבדידות
בשביל פיתוחו האישי, האגוצנטרי, ומצד שני אדם לא מסוגל להישאר
בודד לאורך זמן. הדבר ימוטטו נפשית. היטיב לבטא זאת הלל: ''אם
אין אני לי (אם אין אני דואג לעצמי, למען מימוש העצמי שלי), מי
לי (מי ידאג לכך שאני אממש את עצמי)? וכשאני לעצמי (כשאני
אגואיסט), מה אני (איזה מין חיים יש לי, אני חי חיים בעלי
מטרות נמוכות; הרי לציבור יש כוח לממש מטרות נעלות יותר ממטרות
היחיד וביתר אפקטיביות)? ואם לא עכשיו, אימתי (המתח הזה מפריע
לחיות)?
הפרדוקס של הלל מתבטא באמצעות שאלה הלכתית, תורנית. האם מותר
להקריב את קרבן הפסח במועדו (י''ד בניסן) כאשר הוא חל בשבת?
כאשר רוב הקרבנות קוטלגו לקרבנות ציבור או קרבנות יחיד, קרבן
הפסח עומד במרחב מעורפל. מצד אחד, יש לו תכונות שמסווגות אותו
לקרבן יחיד (הקרבן נקנה בכסף של היחיד ונאכל ע''י מי שהביא
אותו). מצד שני, לקרבן יש תכונות שמסווגות אותו כקרבן ציבור
(העובדה שהוא מובא לשחיטה במעמד של כל קהל עדת ישראל).
כאשר י''ד בניסן חל בשבת, שאלת הסיווג של הקרבן הינה מהותית.
התורה אוסרת להקריב קרבנות יחיד בשבת. לעומת זאת, קרבנות ציבור
בעלי מועד קבוע דחו את איסורי השבת והוקרבו בו ביום.
הגמרא במסכת פסחים מספרת כי חכמים דנו בשאלה הזו ולא מצאו
תשובה. הלל, שבא מבבל, היה למדן גדול שהיגר לארץ ישראל, והוא
קבע כי האלמנט הציבורי של קרבן הפסח הוא הגורם הדומיננטי
בקרבן, ולכן הוא נקרב במועדו, גם אם ייפול המועד בשבת. דבריו
של הלל נסמכים על דברי הכתוב על יציאת מצרים: ''או הנסה א-להים
לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי... באותות... ובמוראים גדולים ככל
אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך.'' לפני יציאת מצרים,
בני-ישראל חלקו אבות ומסורת משותפים, אולם לא היו הם עם. אותו
פסח של יציאת מצרים היה מועד בו נעשו ל'עם ישראל'.
רואים היטב מדברי הכתוב, שכפי שהראה הלל, הדגש של הפסח הוא
המימד הציבורי, העולה על המימד האינדיבידואלי ומכריע את המעמד
ההלכתי של הקרבן.
השאלה הנשאלת היא מדוע אין קרבן הפסח מוגדר כקרבן ציבור, כמו
שאר קרבנות הציבור? מדוע יש בו אלמנטים המאפיינים אותו כקרבן
יחיד?
הסיבה לכך נובעת ממטרת ההתקהלות של העם. ההתקהלות של העם לא
נועדה כדי למחוק את הזהות הייחודית של הפרטים אלא כדי לבטא את
הייחודיות של כל פרט בתוך הכלל. הקהילה אינה אמצעי להשגת מטרות
נעלות המוגבלות להשגה ע''י היחידים, אלא מסגרת אופטימלית
להתפתחות היחיד ולהבנת טובתו האישית.
קרבן הפסח אכן מבטא את המחויבות של העם כלפי ה'. זה הדגש של
קרבן הפסח. אבל הקרבן צריך לבטא את העובדה שגם כאשר אנו מניחים
בצד את ההבדלים בינינו בשביל התמסרות למטרה משותפת, הייחודיות
והחולשות של הפרטים ממשיכים להגדיר אותנו כפרטים וכציבור.
הפרדוקס בין האינדיבידואליות שלנו לקהילתיות שלנו הוא חלק בל
יינתק ממי שאנו, והמתח בין הקטבים הכרחי ורצוי לקשר שלנו עם
א-להים.