נחזור להילה ועל כפית הזהב שלא התברכתי בהם.
ביום שגמרתי בית ספר עממי המנהלת אמרה לאימי: יש לך ילדה
מחוננת, אני יודעת שאתם עניים לכן אני מציעה שנשלך אותה
לגימנסיה, הספרים עלינו הבגדים עלינו וגם ניתן לה דמי כיס.
אימי ענתה בעצב: יודעת אני שיש לי בת מוכשרת אך לצערי הדבר
בלתי אפשרי היא חייבת לעבוד ולהוסיף להכנסתנו הדלה, הרגשתי
צביטה בלב אך לא אמרתי דבר. כך בגיל שלוש עשרה נכנסתי לעבוד
בבית חרושת לגרביים. ביום עבדתי עשר שעות ובלילה למדתי מקצוע
מסובך אך לא קשה בגיל ארבע עשרה פירנסתי את כל בני הבית. אימי
עבדה במשק בית בעד פרוטות, אמרתי לה אימא תפסיקי את העבודה
הזאת אני אתן לך פי ארבע. אך לצערי הרב כמה חודשים אחר כך נפלה
למשכב ותוך זמן קצר נפטרה. כך נשארתי בלי אימא אוהבת וגם בלי
בית. ברגעיה האחרונים קראו לי בדחיפות לבית החולים, היא כבר
גססה, בקול חלש אמרה: בתי היקרה החיים קשים אך אני מאמינה
שתתגברי עליהם כי יש לך אופי חזק; בארון המטבח תמצאי קופסת פח
ובתוכו הנדוניה שלך,תחזיקי מעמד בתי, ועצמה עיניה לצמיתות. כן
היתה שם בארון קופסה שאבות אבותיה הביאו מספרד. פתחנו אותה,
היו בה תכשיטים מזהב משובצות ביהלומים ואבנים טובות, אחי
המבוגר לקח את הקופסה שהיה אמור להיות רכושי ומכר את כל
תכולתו. כמה עצוב, דורות שמרו על האוצר הזה  ותוך יום זה נעלם,
יותר לא דיברתי עם אחי.