אתה יודע, היום כשנכנסתי אליך ומצאתי אותך חופר בארון, מעיף
בגדים לפה ולפה ותוחב באכזריות חולצה לתוך שקית, כששאלתי מה
אתה עושה והשבת לי שאתה מסדר, החלטתי לקחת אותך תחת חסותי
ולקפל הכל בעצמי. אתה הרי לא תעשה את זה. וכשעמדנו שם וסידרת
את הבגדים בארון, ואני את הבגדים על המיטה, אלה שאתה רוצה לתת
- ובדרך גנבתי לך כמה בגדים שאני אוהבת כי זאת הפריווילגיה שלי
בתור אחות קטנה - דיברנו על המוזיקה ששמת ברקע. זאת שאתה שומע
ואני לא כ"כ אוהבת. סיפרת לי על ההופעה שאתה כ"כ רוצה אליה
בקרוב, ושאלתי אותך משועשעת האם היית אי פעם בהופעה בכלל,
כאילו שאני הייתי בהרבה. כל הזמן חייכת את החיוך המרוח הזה
שלך, שתמיד גורם לעיניים שלך לנצוץ. תמיד היית הפוטוגני
מבינינו.



הזמן עצר מאז לשבע עשרה שנים



הסתכלתי דרך החלון בחדר שלך והתפלאתי כמו בפעמים רבות קודמות,
כמה אור נכנס דרך החלון הקטן הזה, בחדר הזה שהיה אמור להיות
פעם שלי. וחשבתי שאתה קצת כמו החלון הזה. נו... ובכן, קומפקטי.
חשבתי על כל הפעמים בהם לבשת על עצמך את התפקיד שאתה הכי טוב
בו, תפקיד האח הגדול. אפילו שלא פעם חשבתי שאתה בכלל הקטן,
במיוחד כשאתה מבקש ממני להכין לך חביתה כמו שרק אני מכינה (רק
אתה יודע להעריך את החביתה שלי). כי תמיד היית הילדותי
מבינינו.



בדיוק כשאני מאבד תקווה
נזכרתי איך הגעת וידעת להוציא אותי בזמן



כשלבשת את התלבושת המתאימה להצגה הזאת, פתאום ניכרו אותן
שנתיים שמפרידות בינינו, אבל לא במובן הרע, להפך. הן היו מלאות
חמימות כמו שיש רק בין אחים.
והיית בא אליי לחדר בלי סיבה מיוחדת ושואל מה עשיתי היום,
והיית דוחף אותי כמעט בכוח לנשום, לחיות. והתנדבת לא פעם להסיע
אותי, ורק אני ואתה יודעים עד כמה אתה שונא להסיע.
ואני חושבת שאולי באמת מילאת קצת את החלל הקטן הזה בתוכי, זה
שאני אוהבת לקרוא לו בית, שאולי באמת היה טיפה ריק.



בין שברי הימים הגעתי אל החוף
שם אתה אמיתי וכל השאר כבר לא
מתחברים לגלים ולא רואים את הסוף

(עכשיו טוב/גלעד שגב)