בחמש בבוקר השמיים בד"כ בצבע כחול כהה, כאשר מן האופק ניתן
לראות את תחילת הזריחה, הווה אומר חצי שמיים כהים וחצי בהירים,
כשבאמצע הם מתמזגים.
בדיוק באותה השנייה ששני הצבעים תופסים בדיוק 50 אחוזים
מהשמיים כל אחד, ילדי  העיירה פותחים את הבוקר. הם יוצאים
מהמיטה והולכים לעבר הכסא, שם מונחים בגדיהם.
שלושה רבעי שעה הם די והותר בשבילהם להתכונן לצאת מהבית.
הם נפגשים בכיכר המרכזית של העיירה, בשעה זו השמיים כבר בהירים
והצמחייה נראת רעננה מתמיד לאחר לילה ארוך של חשכה. בעלי-החיים
מתחילים להתעורר, וקולות ציפורים מעצבנים משתלטים על דממת
הלילה ההולכת ונעלמת.
כאשר אחרון הילדים מגיע, הם מסתדרים בשורה עפ"י גובהם, והולכים
בשתי שורות מסודרות לבניין הלימודים.

אנשי העיירה מתלבשים לאחר המקלחת שהתחילה בדיוק ב-05:05
ונסתיימה בסביבות 05:15 (אם לוקחים בחשבון תקלות כגון נפילת
הסבון או זיקפה עקשנית), ועוזרים להכין ארוחת בוקר טרייה
ובריאה למשפחה בת חמשת הנפשות, כשלא מחשיבים את הכלב. לאחר
הארוחה הם לוקחים את העיתון ונכנסים לאוטו, מנופפים לשלום.
שורת מכוניות עוזבת את העיירה, ונוסעת במהירות שווה בכביש
הבינעירוני, כאילו מתחו חבלים בין המכוניות. אין פקקים כיוון
שכל עיירה יוצאת לעבודה בדקה אחרת.

בחמש וחצי בבוקר המים רותחים, ובדיוק בשנייה הזו אנשי העיירה
פותחים את דלתות ארונותיהם, ומוציאים קפה וסוכר. באותן השניות
הד הדלתות הנסגרות של בתי העיירה מגיע אלי.  נשות העיירה
מוזגות בחיוך חלב לכל יושבי השולחן, ולאחר שכולם עזבו את הבית,
מתחילות בעבודות הבית בצורה נמרצת, כולן ב-05:45. לאחר שעה קלה
בדיוק, הן נחות מעט ושותות כוס קפה, שתי כפיות ו-23 מ"ל חלב.

אני מביטה דרך חלון האורווה שלי בשבע בבוקר ביום חמישי, כשנשות
העיירה רק התחילו לשאוב אבק מהשטיח בסלון, ופעמון בית-הספר
מצלצל כדי להכריז על תחילת הלימודים באותו היום. אף פעם לא
הבנתי למה שמים שם פעמון. בשלוש שניות לשבע כל התלמידים כבר
ישובים בשקט במקומותיהם. שכני לאורווה מתחיל לעצבן אותי עם כל
הגירודים שלו. הלוואי שישימו לו כבר את האבקה. אני מחפשת משהו
לעשות, אבל האופציה המעניינת ביותר שלי היא ללכת לשקת ולאכול
קצת קש עבש. אולי הדלי של המים המטונפים יעשו לי טוב יותר