הסיפור לקוח מהספר "אני והיא" בהוצאת א.מ שפיר
------------------------------------------------------------------

אני והוא גרנו באותה הדירה.
כשהדירה הייתה עוד בשלבי בנייה הוא לא היה שם וגם אני לא.
אני לא זוכר מה הרגשתי כאשר נכנסתי אליה לראשונה, אבל אני בטוח
שאהבתי אותה ורציתי בה. הדירה הייתה מיועדת רק לי, היא חיברה
אותי לעולם החיצוני. הייתי יושב מול החלון ומסתכל על אותו עולם
מופלא שנברא בידי אלוהים. אנשים רבים התקרבו לדירה והסתכלו
עלי, הם רצו לדעת מי יתגורר בה.
בכל יום למדתי יותר על העולם, הייתי מאושר. אבל אז ראיתי
אותו!
הוא לא היה חלק מהעולם הזה, אף אחד לא ראה אותו חוץ ממני.
אני לא יודע מה הוא רצה ממני ולמה הוא בא דווקא אלי, אבל הוא
היה שם. ככל שהתקרב אלי פחדתי ממנו יותר, התחננתי שילך אבל הוא
התעקש להישאר. הוא עמד בפתח החלון והסתכל עלי. רציתי לברוח אבל
לא יכולתי, הייתי כלוא בתוך הדירה שלי.
בהיתי שוב בחלון אך הפעם הוא כבר לא היה שם. הוא נעלם!

חשתי הקלה רבה והמשכתי לבהות בחלון ולהסתכל על העולם המופלא
שנגלה לעיניך, העולם הזה כבר אינו ובמקומו ראיתי עולם של סבל,
כאב ובדידות. איפה כל האנשים שבאו לבקר אותי? לאן הם נעלמו?
ואז ראיתי אותו. הוא לכד אותי בזרועותיו ולקח ממני את התמימות
והסקרנות שבי, הייתי חסר אונים.
השמחה הפנימית שבתוכי הפכה לעצב, לכאב. הדירה כבר לא הייתה
שלי, הוא לקח אותה ממני. הוא רצה אותה עוד כשהייתה בשלבי בנייה
ועכשיו היא שלו. פחדתי מפניו והרגשתי חסר ערך לידו. הוא היה
השליט ואני העבד. הוא נתן לי לצפות על העולם אבל לא אפשר לי
להרגיש אותו. שנאתי אותו כל כך אבל התרגלתי אליו, לא הייתה לי
ברירה אלא לחיות את חייו. הוא ישן רב הזמן, אבל כשהתעורר היה
מרעיד את הבית ומרחיק אותי מהעולם החיצוני. הוא אמר לי שנולדתי
כדי לשרת אותו והאמנתי לו, הוא הרחיק אותי מאנשים ואפשרתי זאת.
לא חשבתי שאפשר אחרת. לעיתים היה מזמין את האנשים שלו ואומר לי
שהם החברים שלי אך לא אהבתי אותם כיוון שהיו כמוהו. הם שלטו
עלי וניצלו אותי. הם היו החברים שלו, לא שלי.

עברו שנים והדירה אמנם גדלה אך מנגד גם התיישנה והשחירה.
בתוכה נשבה לה רוח קרירה, הייתה זו רוח המוות. הוא העריץ את
המוות ושנא את החיים. מידי פעם הייתי מביט בחלון ורואה ילדים
משחקים בחצר. רציתי שישחקו גם איתי אבל הם היו רחוקים ממני,
כמו כולם. לפתע ראיתי אותו בוהה בחלון, מסתכל גם הוא על
הילדים. "למה אתה אף פעם לא משחק איתי ולמה את אויב ולא חבר
שלי?", שאלתי אותו. הוא הסתכל אלי ושתק. כנראה שלא הבין אותי.
לפתע שמעתי קולות שהגיעו מבחוץ, היו אלה הילדים אך הפעם הם היו
קרובים אלי. "רוצה לשחק איתנו?", שאלו אותי. רציתי לשחק איתם,
באמת שרציתי אבל הוא היה שם. הוא קם משנתו, דחק אותי הצידה
וגירש אותם. רציתי להגיד להם שזה לא אני, זה הוא אבל הם לא
יבינו אותי. הם יחשבו שאני משוגע, כמו כולם.
הוא המשיך לומר לי שאני נחות מאחרים, שאני כישלון ושאני לא
ראוי לחברים אמיתיים. ידעתי שהוא לא רוצה לראות אותי מאושר אך
בתוכי הייתה התקווה שיום אחד הוא יעזוב אותי, לתמיד.

"למה אתה עושה לי את זה?!", שאלתי, אך הוא הסתכל אלי ושתק.
השתיקה הזו גרמה לי לתהות שמא הוא מסתיר ממני דברים ולא רוצה
שאדע את האמת לגביו. ומיהו בכלל, האם הוא מלאך המוות? ואם כן
למה הוא בא דווקא אלי? אם הוא המלאך הרע, אז אי שם שוכן לו
המלאך הטוב שירד וישחרר אותי לחופשי.
לפתע הוא הסתכל עלי ואמר: "אני עושה זאת לטובתך".
"לטובתי?, אתה מרחיק ממני את האנשים שיכלו להיות החברים שלי",
עניתי בכעס. "האנשים האלו לא יהיו חברים שלך גם אם תרצה בכך.
הם גרים בבתים מפוארים וגדולים ואתה גר בבית קטן ומוזנח", השיב
וגרם לי להבין שכל אדם נמדד על פי המראה החיצוני של ביתו.
שנאתי את הבית שלי, שבאמת היה קטן ומוזנח ביחס ליתר הבתים
בשכונה. רציתי לעזוב לבית אחר אך לא יכולתי. קיוויתי שהוא
טועה, שהפעם אלו לא דברי אמת, אבל הוא אף פעם לא טעה. האנשים
שהיו בקרבת ביתי לעגו לי בגלל שגרתי בבית קטן ומוזנח.
הוא צדק, כמו תמיד. הייתי חסר אונים וככל שצעקתי, ככל שבכיתי
הם המשיכו בשלהם. הוא הסתכל מהצד וחייך חיוך מרושע, הוא אהב
לראות אותי סובל וחסר אונים. הוא לימד אותי על העולם, עולם של
חזקים וחלשים, של מעמדות. כל מה שאמר לי התגשם.
הוא היה מעל לכל יצור חי שקיים בעולם הזה.

כשהייתי מביט בחלון הייתי רואה ילדים משחקים ביחד בהנאה רבה,
הבתים שלהם באמת היו שונים מהבית שלי. קנאתי בהם.
חלמתי שאני גר בארמון, לבד, על גג העולם אך כל פעם התעוררתי
למציאות חשוכה. לעיתים, היו באים החברים שלו, שהיו שתלטניים
כמוהו. רציתי שיאהבו אותי, שיקבלו אותי כפי שאני אך הם ניצלו
אותי. הייתי העבד שלהם כיוון לא הכרתי דרך אחרת.
הוא היה אומר לי שזה לטובתי, שהם היחידים שמוכנים לבקר בבית
קטן ומוזנח כמו שלי. רציתי לברוח מהכול, מהבדידות ומהסבל אבל
ידעתי שישנו עולם טוב יותר, עולם של אושר ושלווה, עולם
בלעדיו.

כשהיה מתעורר, היה מצלם את העולם החיצוני מבעד לחלון.
הוא היה מושיב אותי בכורסא שלו ומכריח אותי לצפות בקטעים
שצילם. ליד הטלוויזיה היו מונחות להם קלטות רבות, עוד מתקופת
הילדות.בקלטות כיכבו החברים שלו, אירועים שהביכו אותי,
טראומות, וכדומה.הוא הכריח אותי לצפות בטלוויזיה ולחיות את
האירועים שכבר עברו ונשכחו. בזמן שצפיתי בטלוויזיה היה אומר לי
שאני נחות מאחרים ומביך את האנשים סביבי, שהם לא אוהבים אותי
ואף מרחמים עלי, שאני לא ראוי לחיים אמיתיים.

את רוב חיי ביליתי בחדר קטן, חדר שלא יוכל לקחת אותו ממני.
החדר, שהיה בשבילי כמו מקלט, היה שייך רק לי ואפשר לי ליצור את
העולם הפנימי שבי.  עולם של ידע, יצירה ועשייה, הרחק ממה שקורה
בחוץ. הייתי בחדר כשהילדים עוד שיחקו בחצר, הייתי בחדר כשהם
התבגרו ועשו את צעדיהם הראשונים במגרש המשחקים של המבוגרים.
רציתי להיות כמותם, רציתי לטעום מן העולם החיצוני, אך הוא לא
נתן לי. הוא חיכה לי מחוץ לחדר, חיכה בסבלנות לרגע שאצא ממנו
אך חששתי לצאת, פחדתי שיתעורר.היה לי נוח בחדר, הייתי הרחק
ממנו אך גם הרחק מהסביבה שלי. אנשים לא הכירו אותי ואני לא
אותם. הייתי לבד בחדר, לבד בעולם. אנשים אמרו לי שהחיים עוד
לפני אבל אני כבר ראיתי את הסוף.ראיתי את עצמי אדם זקן שחי
בתוך חדר קטן שנמצא בתוך בית קטן ומוזנח שנמצא מבודד מיתר
הבתים בשכונה. הוא עדיין יהיה שם, מחכה לרגע שאצא מחדרי כדי
להזכיר לי שאני שונה מכולם ונחות מאחרים, שאני העבד שלו. הוא
ימשיך להזמין את החברים שלו ולהגיד לי שזה לטובתי.

אומרים שגיל הנעורים היא התקופה הכי יפה של החיים.
את גיל הנעורים כבר עברתי אך היכן נעלמו הנאות החיים?
תקופה זו כבר לא תחזור אלי, אך תקופה חדשה עמדה בפתח.
הגיע הרגע בו הייתי צריך לעזוב את החדר שלי, את העולם שלי,
לטובת העולם החיצוני.הסביבה שלי, שחייתי בה והתרגלתי אליה,
השתנתה בן-רגע. התקופה החדשה שנגלתה לעיני, הייתה תקופה
שהכניסה אותי אל תוך העולם החיצוני.תקופה זו הביאה איתה קשיים
רבים. הייתי עדיין ילד שחיי בחדר מבודד, הרחק מהסביבה שלו.
היה לי נוח שם אבל כשהמציאות השתנתה לא יכולתי לברוח.

אנשים היו בכל מקום, אנשים עם קרניים על הראש.
הם בהו בי בחשדנות וחיכו לרגע בו יוכלו לצחוק עלי וללעוג לי,
כמו החברים שלו. זה בטח בגלל הבית הקטן והמוזנח שלי או שאולי
זה בגלל שהייתי מפוחד. רציתי להתחבא מפניהם אבל הם היו בכל
מקום כמו נמלים המתרוצצות ממקום למקום.
הרגשתי כמו בשדה קרב, כמו חייל שרוצה להגיע לעבר השני מבלי
שיבחנו בו.אדם אחד דיבר בטלפון וצחק. הוא הסתכל לכיווני אך לא
אמר מילה. אדם אחר נעמד ליד מכונת השתייה בעוד שהיתר ישבו
והמתינו בסבלנות להסעה ההמונית.
היו כאלה שקראו עיתון, היו כאלה שישנו. היה רגוע בשדה הקרב אך
למרות זאת הייתי בכוננות מתמדת.
כולם חיכו למעידה שלי, אך לא מעדתי. הם נעצו בי מבטים ושתקו.
השתיקה הזו גרמה לי לתהות מה הם חושבים עלי? האם הם צוחקים
בליבם על הבית הקטן והמוזנח שלי? רציתי לדעת, רציתי שיגידו
משהו אבל הם לא אמרו דבר. השתיקה הזו הייתה דומה יותר לשקט
שלפני הסערה, לפני רעידת האדמה. לפתע כולם קמו והחלו לנהור
לעבר ההסעה, כאילו שכחו ממני.נשמתי לרווחה, הסיוט נגמר, אך לא
לזמן רב.

הילדים ששיחקו בחצר כבר לא שם, ובמקומם עמדו להם אנשים לבושים
בירוק.הם היו כמו עדר, בכל מקום. רצתי בבהלה לחדרי, למקלט ששמר
עלי מכל רע אך לא יכולתי לברוח,
הייתי חלק מהעדר שהתנהל על-פי רצונו של ראש העדר. הייתי כלוא
בשתי העולמות.הסביבה החיצונית הייתה מוכרת לי כל כך. עולם של
חזקים וחלשים, של מעמדות. ידעתי איך זה להיות אדם חסר ערך,
הרגשתי כמו פועל זוטר וממושמע.
היינו כמו עדר של כבשים, ההולכים ללא התנגדות אחרי רעה הצאן.
האנשים בירוק שגרו לידי הרגישו כלואים במקום שקשה לצאת ממנו.
פניהם הקודרות הזכירו לי את ילדותי, העצב והכאב שלא נשמעו.
חיים בתוך כלא פנימי. למרות זאת, לא כולם רצו להשלים עם המצב.
קבוצה של אנשים בירוק החלו למרוד בראש העדר,
ואף על פי שראש העדר לא אהב זאת והעניש אותם בזה אחר זה, הם
המשיכו בשלהם.ראיתי בעיניהם את הרצון למרוד, לחיות את חייהם.


העולם החיצוני היה קרוב אלי מתמיד, הייתי תלוי בו גם אם לא
רציתי בכך. לא הייתי רגיל למה שקורה סביבי. רציתי לברוח לחדר
שלי, למקלט, הרחק מאותו עולם אכזר אך לא יכולתי לברוח, החדר
כבר לא קיים עוד.האנשים בירוק רצו לדבר איתי ולהכיר אותי,
אך הוא היה שם. הוא התעורר בכל פעם שהם ניסו לגשת אלי, הוא
הרעיד את הבית והטה אותו מצד לצד. ניסיתי בכל הכוח לדבר איתם
אבל המילים התבלבלו לי, הם לא הבינו אותי. הוא הבריח אותם, כמו
תמיד, אך הפעם איים להרוס לי את הבית. פחדתי מפניו, כמו שלא
פחדתי מאף אחד. צעקתי לכל עבר: "אני בבית כלא!"
אף אחד לא הבין אותי. אף אחד לא ידע מה קורה באמת בתוך הבית
הקטן והמוזנח שלי.הם חשבו שאני משוגע, כמו כולם.

הוא לא נח לרגע, הוא שנא לראות אותי מוקף באנשים ומחובר לעולם
החיצוני.הוא תמיד אמר לי שעדיף לחיות לבד, שהעולם החיצוני כה
אכזר ושלא אשרוד בו זמן רב.
רציתי להאמין לו אבל ידעתי שגם שמחה יש בעולם הזה. לא רציתי
לחיות את החיים שלו, חיים בצל המוות. רציתי להלחם בו, לסלק
אותו מביתי אך הוא גדל והתחזק מיום ליום,
ואני כבר התחלתי לאבד את התקווה שיום אחד אזכה לראות קצת שמחה
בחיי. מידי יום היה מרעיד את הבית שלי. בשבילו זה היה רק משחק,
אבל בשבילי זה היה סיוט שלא נגמר. הוא אמר לי שהאנשים סביבי
אינם רוצים לטובתי, שהם אויבים שלי. הוא אמר לי שהם מנצלים
אותי כיוון שאני עושה כל מה שאומרים לי. הוא אמר לי לשתוק,
להיכנע ולתת להם כל מה שהם רוצים,אבל לא יכולתי לשתוק יותר,
רציתי למרוד בו אך הוא שיחק בי. האשמתי את כולם בכעסים שלי,
שנאתי אותם כמו ששנאתי אותו, קנאתי בהם כיוון שגרו בבתים
גדולים ומפוארים ואני לא.
במקום מילים יצאו צעקות. המילים שוב התבלבלו לי והתחלתי
לבכות.
הם צחקו עלי כמו החברים שלו אבל הם לא עזבו אותי, הם באמת הפכו
לאויבים שלי.  כל המבטים, הצעקות והכעסים שלהם חזרו מידי יום
מול מסך הטלוויזיה. לא יכולתי לשלוט בכעס. חוסר האונים והייאוש
גברו עלי. חייתי בעולם שכולו מוות.

הבית עמד להתמוטט. היה זה קרב ביני לבינו ובקרב הזה מישהו יהיה
חייב ליפול וזה יהיה או אני או הוא.
הוא ידע עלי הכול, בעוד שלא ידעתי מיהו ומהו רצונו. לא ידעתי
עליו דבר. כדי להתמודד מולו הייתי צריך לאסוף מידע לגביו ממש
כמו יציאה למלחמה. אבל מאיפה עלי להתחיל? איך אלמד על מישהו
שגר אצלי בבית שאף אחד לא מכיר? זה לא כמו ללמוד היסטוריה או
אזרחות. זה ללמוד על החיים, חיים בלעדיו. החלטתי להגיע לספרייה
העירונית הנמצאת בקרבת ביתי.הספרייה העירונית הייתה גדולה מאד
והזכירה לי את החדר שלי, מקום שקט שנפרד מן העולם הסוער שבחוץ.
הסתכלתי סביבי וראיתי כל כך הרבה ספרים.
קיוויתי שאוכל ללמוד עליו אך לא ידעתי היכן לחפש.

התחלתי לדפדף בספרים שהיו במדף לידי, היו אלה ספרי הרפתקאות על
גיבורים שנשלחו להציל את העולם או לשחרר איזו נסיכה שנחטפה.
סיפורים אלו נלקחו מעולם האגדות והפנטזיה
ונראו רחוקים מאד מהמציאות עצמה, אבל לא בשבילי. הייתי אמנם
בספרייה העירונית ולא בטירה מכושפת או ביער רדוף רוחות אבל
הייתי סוג של גיבור שצריך להתמודד בעצמו בכוחות הרשע כדי להציל
את הבית שלו, העולם שלו מקריסה. עזבתי את מדור מדע בדיוני
והמשכתי הלאה בחיפושיי. לאחר שהסתובבתי בין המדורים ולא מצאתי
שום מידע מועיל, הגעתי לבסוף למדור בריאות ורפואה שהיה ממוקם
בקצה הספרייה. היו שם ספרים על דיאטה, מחלות למיניהם, אלרגיות
ומה לא. הייתי מיואש כיוון שלא מצאתי מידע לגביו אך רגע לפני
שעזבתי את הספרייה נדדו עיניי לספר עבה כרס שהונח בשולי המדף.
היה זה ספר שעסק בבריאות הנפש והכיל בתוכו מידע רב לגבי תופעות
בנפש האדם.
החלטתי שזהו מקום טוב להתחיל לחפש על ביישנות כיוון שהייתי
ביישן מטבעי למרות שלא ידעתי דבר לגבי בריאות הנפש. השעה כבר
הייתה מאוחרת והייתי צריך לחזור אל העדר אבל אז זה קרה. הספר,
עבה הקרס, נפל בחוזקה אל הרצפה. הייתי משותק, כמו בהלם קרב.
הוא היה שם, עם החיוך המרושע שלו אך הפעם הוא לא זז. הוא היה
על דף נייר.הרגשתי כמו אדם שחיפש מטבע ומצא אוצר
שחיכה לו שם זמן רב.

לאחר שהתאוששתי ממה שראיתי, הרמתי את הספר מהרצפה.
ידעתי שאני רק בתחילת הדרך, שאני צריך לדעת איך להשתמש באוצר
בתבונה  כדי להפיק ממנו את המרב. לאחר כמה דקות התחלתי לקרוא
עליו. הוא הוגדר בספר כטפיל, אנטי-חברתי, הפוגע באינטראקציה עם
אנשים. תפקידו לשבש את מנגנון ההישרדות של האדם בכך שמפגש עם
הסביבה החיצונית יראה כמצב שבו נשקפת סכנה לחיי האדם, גם אם
אין זה נכון כלל. במילים אחרות, הטפיל מפעיל את מנגנון
ההישרדות  בכל פעם שנוצר קשר בין האדם לסביבתו וכל זה מוביל
לפחד, חרדות ותסמינים גופניים.כל מה שהטפיל יוצר סביבו נקרא
חרדה חברתית (Social Phobia Disorder),
ממנה סובלים בין 10 ל- 15 איש מכל 100 אנשים.
המשכתי לקרוא והגעתי לסימפטומים העיקריים שהם פחד קיצוני ממצב
בו אתה צריך לפגוש אנשים חדשים או מזה שאחרים עשויים לשפוט
אותך, המצבים החברתיים המפחידים גורמים לחרדה קשה
או להימנעות מהם, מצב חברתי שמעורר חרדה גורם לתסמינים גופניים
כמו הסמקה, הזעה, רעד, שרירים נוקשים, קול רועד, יובש בפה או
דפיקות לב.

הרגשתי כמו אדם שהצליח לפתור תעלומה רבת שנים אבל עם השמחה בא
גם עצב וכעס רב. למה אף אחד לא אמר לי, במשך כל השנים האבודות
הללו, שאני סובל מחרדה חברתית!?
חשבתי שנועדתי לחיות את חייו, חשבתי שהוא תקף רק אותי ושאני
היחיד שמכיר אותו בעולם הזה.
אבל אחד לא סיפר לי שהוא נמצא בבתיהם של מיליוני בני-אדם ברחבי
העולם. העמודים הבאים היו למעשה תוכנית לימוד עצמית שמטרתה לתת
כלים להתמודד עם החרדה החברתית.
כל מה שקראתי עד כה היה הקדמה בלבד. רציתי להמשיך לקרוא אבל
היה כבר מאוחר והייתי צריך לחזור אל העדר, אך באותו הרגע משהו
בתוכי השתנה.ידעתי שאני הולך להלחם בו, הרי הוא כבר לא דמות
מסתורית אלא טפיל שנמצא בתוכי ממש כמו חיידק או וירוס שגורם
לנו לחולי. עכשיו נשאר לי רק למצוא את החיסון שיסלק אותו ממני.
בשעות הפנאי הייתי מגיע אל הספרייה העירונית וממשיך לקרוא את
הספר שלי.הייתי מצויד עם קלמר ומחברות, ממש כמו בבית-הספר אך
הפעם לא למדתי היסטוריה או אזרחות,  למדתי על החיים, חיים
בלעדיו.

הפרק הראשון בספר דיבר על כך שאף אחד אינו יכול לשלוט על
המחשבות והרגשות שלנו.
אתה ורק אתה שולט במערך המחשבתי שלך והרגש מושפע מהמחשבה עצמה.
זאת אומרת, שאם אתה בוכה או מסמיק או נעלב או מגיב בצורה רגשית
כלשהי, הכול עניין של מחשבה תחילה ועל כן צריך לשנות את צורת
המחשבה כדי לשלוט ברגשותיך.
כשאתה אומר שאנשים מעליבים או מאמללים אותך, אתה בעצם בורח
מהאמת שאתה הוא זה שמאמלל את עצמך. במילים אחרות, אתה לא צריך
להטיל את האחריות למצבך הרגשי על מישהו או על משהו חיצוני לך.
פרק זה הנחה אותי לבחון את עצמי, לשלוט על המחשבות שלי, ולהכיר
ברגשות שלי.

הפרק השני בספר תיאר מצב בו הסביבה פוגעת באדם גם אם ללא
כוונה, וגורמת לו לנזק נפשי עם השנים. כשאומרים לך שאתה רע
ושלא אוהבים אותך במקום להגיד לך שלא התנהגת בצורה ראויה, אתה
מתחיל לחשוב שאתה אדם רע, לא אהוב על הסביבה, מה שעלול להוביל
לבסוף לשנאה עצמית. פרק זה נגע לליבי כיוון שבכל מקום שהייתי
צחקו עלי, ואמרו עלי מילות גנאי. תמיד האשמתי את עצמי אבל
עכשיו הבנתי שהם בעצם צחקו על ההתנהגות שלי ולא אמרו לי זאת.
החלטתי שבכל פעם שמישהו ימתח עלי ביקורת או יצחק עלי אני אגיד
לעצמי שהוא לא התכוון לכל המכלול שלי כאדם אלא להתנהגות שלי,
וכך פעלתי.

הפרק השלישי בספר לימד אותי להפסיק להשוות את עצמי עם אחרים
ולהפסיק להעריך את עצמי על סמך מדדים חיצוניים. תמיד חשבתי
שהבית הקטן והמוזנח שלי הוא הבית הכי מכוער שקיים בעולם הזה,
אך למדתי שאין בית שהוא מוצלח יותר מבית אחר ולכל אחד ייחודיות
משלו.  בנוסף, אתה לא צריך להתחרות עם אנשים כדי להרגיש טוב עם
עצמך, אינך צריך לפחד מפני כשלון כיוון שכשלון הוא פשוט דעתו
של מישהו אחר על הדרך שבה יש לבצע פעולה מסוימת. הפרק גרם לי
להפסיק עם הקנאה כלפי אנשים ועם ההשוואות, התחלתי לקבל את עצמי
כפי שאני.

הפרק הרביעי בספר הסביר לי שאני לא צריך לקבל אישור מאחרים כדי
להעריך את עצמי. בכל חיי הייתי כמו בובה על חוט שנעה על פי
רצונם של האנשים המשחקים בה.
כשמישהו אמר לי מילה טובה הייתי שמח ולעומת זאת כשמישהו התעצבן
או כעס עלי הייתי עצוב.
בנוסף, כשאנשים היו מבקרים את מעשי הייתי משנה את עמדתי כדי
לרצות את האנשים סביבי ובכך להימנע מאי הסכמה ולעג מצידם.
המחשבות של האחרים היו הרבה יותר חשובות ממחשבותיי על עצמי.
הייתי אדם תלותי, חסר צורה. כל הזמן עסקתי במחשבות המופנות
כלפי הסביבה, כמו למשל מה חושבים עלי האנשים סביבי ואיך לגרום
לסביבה לאהוב אותי כדי שארגיש טוב עם עצמי,
אבל כל זה מנע ממני לחיות את חיי. החברים שלו היו אותם אנשים
שנהנו מכך שהייתי אדם תלותי שמנסה לרצות את הזולת. הם ניצלו
אותי ושלטו עלי. הפרק לימד אותי להסתכל אל תוך עצמי, לעמוד על
שלי ולהפסיק להיות מוטרד ממה שהסביבה חושבת עלי ואיך לרצות את
כולם.

הפרק החמישי בספר נתן לי להבין שאני לא צריך להשלים עם המצב בו
אני חיי.אם אני אומר לעצמי שאני ביישן או חרד חברתית אני רק
מנציח את הבעיה, לא מתמודד איתה,
ובעצם מתחמק מהאחריות עצמה למרות הנוחיות שבדבר. מילים כמו:
"אינני יודע אחרת" ו"כזה אני", שימשו אותי רק כתירוץ לכך שאני
תקוע בחיי וגרמו לכך שלא השקעתי
את המאמץ הדרוש לשינוי המצב הקיים.

הפרק השישי והאחרון בספר המחיש לי עד כמה בזבזתי את הזמן שלי
בלשחזר אירועים מהעבר,ולדאוג לגבי משהו שיקרה כביכול בעתיד.
כלומר, ההתעסקות היומיומית בעבר ובעתיד
גרמו לכך שלא אתפקד בזמן הווה. רציתי להיות בצד, כמו אדם שצופה
על העולם אך לעיתים מצאתי את עצמי במרכז העניינים ולא היה לאן
לברוח. אותם רגעים נראו לי כמו נצח,
למרות שהם כבר קרו לי בעבר. האנשים עדיין היו שם למרות שכבר
הלכו. המבטים שלהם, הצחוק והלעג שלהם, הצעקות ורגעי המבוכה
חזרו אלי שוב ושוב.המחשבות לא הרפו ממני. רציתי שהכול יהיה
מושלם אך בכל פעם הייתי נבוך מחדש.לא יכולתי להתנתק מהעבר
ובנוסף חששתי לגורל עתידי. החברים שלו היו אומרים לי
שאם לא אשרת אותם הם לא יהיו חברים שלי, הם יעזבו אותי.  
לא רציתי שיפסיקו לבקר אותי, למרות שהם היו החברים שלו לא
רציתי להישאר לבד. נתתי להם כל מה שביקשו, עשיתי בשבילם כל מה
שרצו. הדאגה שיתקה אותי.

ששת הפרקים נתנו לי את הכלים להלחם בו ובחרדה החברתית שיצר
סביבי. חיכיתי שיתעורר, חיכיתי לרגע שבו אכריז על מלחמה נגדו,
ומשם לא תהיה דרך חזרה. או שאני אפסיד והבית שלי יתמוטט או
שאנצח ואתחיל לחיות את חיי, חיים בלעדיו.
כשסיימתי לקרוא את הספר היה לי חשוב לתרגל את מה שלמדתי.
אני זוכר את הצפייה הממושכת בטלוויזיה באופרות סבון. היה שם
בכי, כעסים, האשמות ומה לא.
בכל פעם שמישהו הגיב בצורה רגשית אמרתי לעצמי שהוא לא חייב
להתנהג כך, הוא יכול היה להגיב בצורה אחרת. כשאנשים העליבו
אותי וצחקו עלי ידעתי שאני צריך לשנות את התנהגותי כדי שישנו
את יחסם כלפי. כבר לא האשמתי אחרים בבעיות שלי, ידעתי שהבעיה
נמצאת אצלי.למדתי להעריך את עצמי, את הבית הקטן והמוזנח שלי
והפסקתי לראות את עצמי נחות מאחרים ולהיעלב מכל מה שאומרים לי.
התחלתי לבטא את עצמי ולעמוד על שלי. כבר לא עניין אותי מה
אחרים חושבים עלי ואיך לרצות אותם. הרגשתי כמו ילד שמתחיל
ללמוד על החיים, רק שלא הייתי ילד הייתי כבר מבוגר שעושה צעדים
ראשונים לעבר החופש, חיים מחוץ לכלא .

בפעם הראשונה בחיי התייצבתי מולו וכבר לא פחדתי יותר. עמדתי
לידו והסתכלתי עליו, הוא עדיין היה שם. הוא המשיך לומר לי שאני
נחות מאחרים אבל כבר לא האמנתי לו, התחלתי למרוד בו.
הוא השיב אותי מול הטלוויזיה כמו בכל יום,
אך הפעם עצמתי עיניים. הוא לא הבין מה קרה לי. הוא ניסה בכל
הכוח
להכריח אותי לראות את מה שצילם והמשיך לומר לי  שאני נחות
מאחרים, שאני מאכזב את האנשים סביבי ושאני צריך להמשיך לשרת
אותו ואת החברים שלו.
הוא המשיך לצלם את מה שקורה בחוץ אבל לא הסכמתי לראות את
הקלטות החדשות. הוא הזמין את החברים שלו אבל גירשתי אותם
ואמרתי להם שילכו לשחק עם מישהו אחר. עכשיו הוא בטח מבין מה
הרגשתי כשהוא גירש את אותם ילדים ששיחקו בחצר ויכלו להיות
החברים שלי. אמרתי לו שיסתלק, שאני לא מוכן להיות העבד שלו
יותר. ראיתי את הפחד בעיניו, הוא היה חסר אונים. הוא העיף את
הכורסא, שבר את הטלוויזיה וזרק עלי את הקלטות שלו.
הוא צעק, השתולל וניסה להפחיד אותי.
הוא לא שלט על עצמו כיוון שהיה במצוקה, אבל אף אחד לא שמע אותו
חוץ ממני. לבסוף הוא הבין כי לא יוכל לשלוט עלי עוד והחליט
לעזוב.

הוא קם והלך בלי להודיע, הוא השאיר לי דירה הרוסה אבל רוח
המוות כבר לא נושבת לה.הוא הסתלק מהבית שלי!  הוא נעלם! חשבתי
שאני חולם, שהוא עדיין יושן אבל הוא לא היה שם.
מאותו הרגע החיים שלי השתנו. במקום אויבים רכשתי חברים, הצחוק
והלעג התחלפו בכבוד והערכה.
התחלתי לחיות את חיי. הרגשתי שנולדתי מחדש, אבל הצלקות ממנו
נשארו. הבית שלי עדיין הרוס וייקח לי זמן לשקם אותו ולעצב אותו
מחדש.    

שנים רבות חיינו יחד, אך יום אחד הוא עזב.
אני עדיין חושב עליו אבל לא מתגעגע.
כשנולדתי הוא צפה בי וכשהתבגרתי הוא כבר היה חלק ממני, הוא היה
השליט ואני העבד.
למדתי ממנו לפחד ולהתרחק מהעולם החיצוני.
הוא הרחיק אותי ממשמעות החיים וכיבה את האור הפנימי שבי.
אני כועס עליו, כיוון שלא אפשר לי לחיות את חיי.
לאחר עזיבתו נשארו רק זיכרונות, אם הייתי יכול הייתי שולח לו
אותם במתנה. הסבל כבר איננו, הפחד נעלם, הוא כבר לא שם.