היא פגשה אותו וישר התאהבה, מאותה שנייה היא ידעה שזה האחד
בשבילה.
הוא היה גדול ממנה לפחות ב-10 שנים, אבל לה זה לא הפריע
הוא אהב אותה בדרכו שלו והיא, הייתה מוכנה למות למענו
הוא הבטיח לה את השמיים והאדמה ואפילו חתונה.

ביום האחרון של סוף י"ב ישבנו ודיברנו היא סיפרה לי עליו ועד
כמה היא אוהבת אותו ועד כמה היא מוכנה לעשות למענו
אמרתי לה את מה שאני רואה,את מה שיקרה בעוד שנה, תינוק בעל
וחתונה, היא אמרה שלחתונה כבר יש הבטחה אבל תינוק זה עדיין
מוקדם בשבילה.

אחריי כמה חודשים היא התגייסה,שירתה כמעט שנה, עדיין הייתה להם
אהבה גדולה.
יום אחד היא הודיעה לי את הבשורה, מה שאמרתי קרה, היא בהריון.
עדיין הייתה בניהם אהבה עדיין הייתה הבטחה לחתונה.
היא השתחררה מהצבא.

במשך ההיריון הכול השתנה, אולי בגלל שהוא פחד, אולי בגלל שהוא
נרתע כנראה האהבה הגדולה קטנה.
במשך ההיריון הוא רב איתה, נלחם איתה, והיא רק בוכה.
האהבה כבר לא הייתה החתונה ממזמן התבטלה.
יום לפני הלידה הוא עזב אותה.
האהבה הפכה לכמעט שנאה.

כשבאנו לבקר אותה בבית חולים הוא היה שם.
הוא בקושי נגע בה, אל התינוק אפילו מבט לא הפנה ואין מה לדבר
על נגיעה.
בה עדיין הייתה אהבה היא כבר כמעט בכתה.

אבא הוא לא רצה להיות.
אבא הוא לא רצה להיקרא.
את הילד הוא לא רצה לגדל.
חתונה הוא כבר מזמן ביטל.

האמא היא עדיין קטנה כשהוא נולד אפילו 20 עוד לא היה לה.
עברה כמעט שנה,האהבה ממזמן נגמרה.
היא חיה עכשיו בדירה קטנה, התינוק חברה והבן שלה.
האבא ממזמן לא נימצא.

מה היית עושה עם את היית אותה אמא, עם תינוק בן שנה?

מוקדש ל-ק.ג.