שלום, קוראים לי גונן ואני נכה.
אומנם אין לי ברזלים תומכים, ואני בלי הליכון.
אין לי כסא גלגלים, ואין לי שום כרומוזום מיותר.
אבל אני נכה, כולנו נכים, אנשים שלא מסוגלים להגיד למישהו את
האמת כי הם מתביישים,
או שהם מפחדים להגיד "אני אוהב אותך" כי הם מפחדים מהתגובה, הם
נכים.
תרשו לי להציג את עצמי:
קוראים לי גונן, ואני מדריך בשבט יובל בסניף בני עקיבא במעלה
אדומים.
אני עכשיו בדרך חזרה מסמינריון של מדריכי יובל, ואני כותב לכם
כי זה חשוב שתדעו,
אחת השיחות בסמינריון היית עם אדם בשם יואב קריים, שהוא הדובר
עבור הנכים בארץ, פרט שולי, הוא גם נכה, הוא העביר לנו את אחת
השיחות המרתקות ביותר ששמעתי, הוא גם קרא לכולנו (מדריכי יובל)
"נכים לא מאובחנים".
ואת האמת, הוא צודק, איך אנחנו יכולים לקרוא לאדם בעל מגבלות
פיסיות אם לנו יש מגבלות גם כן,
אומנם את המגבלות שלנו קשה לראות, אבל אם תחשבו על זה, מתי
צחקתם פעם אחרונה? סתם ככה בלי סיבה? האנשים האלה חווים יום
יום את אחד הסיוטים הגדולים שיכולים להיות לאדם, והם מחייכים.
כל יום שני ושבת כשהחניכים שלי פוגשים אותי ומחייכים אני חושב:
' איך? איך מסוגלים לחייך עם כל מה שעובר עליהם? איך מסוגלים
לחייך בידיעה שאף פעם הם לא יגיעו לנורמה שהחברה דורשת?'
ואז הבנתי, למי אכפת מה הנורמה דורשת? זאת הרמה שלי, והחברה
תתמודד איתה אפילו אם היא מתחת לנורמה המקובלת.
לחניכים שלי אין דאגות כי כל הזמן יש מי שידאג בשבילם: ההורים
בבית, המורים בבי"ס ואנחנו בסניף.
החניכים שלי הם הכי ישירים שיכול להיות. אם אתה מכוער הם יגידו
לך את זה בפרצוף בלי להתבייש.
ואנחנו קוראים להם נכים, וזה למה? כי בכרומוזום שלהם נשבר ה-X?
זאת הבעיה הכי גדולה שלהם, נשבר להם ה-X!
האם בגלל X כל-כך קטן שאנחנו לא יכולים לראות בלי מיקרוסקופ,
אנחנו ננדה את הילדים האלה מהחברה?
האם בגלל משהו שהילדים שלנו לא ידעו עליו עד שהם ילמדו
ביולוגיה, אנחנו נפריד ביניהם?
(תחשבו על זה).

בדרך כלל אני לא מוסר תודות אבל הפעם אני חייב:
תודה רבה ליואב קריים על שיחה מאלפת.
תודה רבה לאורית, מטר, תמיר, אמיתי, חי, וכל האנשים שהיו
בסמינריון (פלס"ר יובל כבוד).
והכי חשוב, תודה רבה ל- דני, צבי, יואלי, משה ורועי, החניכים
הכי שווים בעולם.